הבוקר עולה, השמש בוערת,
הלב מתכווץ, הדלת נסגרת.
עוד יום מתחיל עם אותן החדשות,
עוד מבט ריק, יותר שאלות.
הרחוב קצת ריק, אנשים מהססים,
חיים בין רגעים שכבר לא נתפסים.
פעם היה פה יותר אור בעיניים,
היום זה נראה כמו חלום בין המים.
כולם מדברים, אבל מי מקשיב?
כולם מבטיחים, אך מי באמת ישיב?
המחירים עולים, התקוות נשחקות,
האם יש סיכוי שמשהו יזוז?
אבל בלילה כשנכבים הפנסים,
עוד נשארים פה אותם אנשים,
שאיכשהו קמים למרות הכאב,
מחזיקים חזק, לא עוזבים את הלב
