בין קירות סדוקים
גבו נצמד אל הקיר הקר,
חריצים מספרים סיפור מוכר.
אצבעות נוגעות, עוקבות בדממה,
והכאב שורט, מנחם בנשימה.
על הרצפה פרחים קמלים,
נעים בקצב של פעימות שקטות.
לב של אסיר, נשמה של חופשי.
הריאות צורחות, אוויר חונק,
והלב דוהר, כמעט שוקע ונחנק.
הדלת נטרקת, צעד מתקרב,
שניות של פחד נשרפות בכאב.
צומת דרכים בין לשרוד או להיכנע,
והכאב לוחש – תחזיק, עוד דקה.
הברכיים לחזה, עיניים בוערות,
החושך לוחש, והאור מתפורר.
אבל אולי מחר, בין קירות הזמן,
תמצא דרך לשוב אל חייו, לאן?
ובוקר אחד, קול קורא בשמו,
אור חודר דרך סורג החלום.
ידיים מושטות, פנים מוכרות,
הוא שב מן הלילה, חוזר אל האורות.
מוח שמנסה למות בתוך גוף שמנסה לחיות.
הצעדים כבדים, הגוף עוד זוכר,
אבל הרוח חזקה, הלב כבר בוער.
בין קירות שבורים, בין פחד ישן,
הוא שב אל חייו—חופשי, ומוכן.
