הבית היה שקט. השעון שעל הקיר, שקולו בדרך כלל ברור וחד, לא נשמע הפעם כלל. אורה החמים של השמש שקע דרך החלון, ולא היו קולות ברחוב, כאילו לרגע כל העולם עצר מלכת. כבר היו רגעים כאלה שהזמן מרגיש כבד מדי, כאילו הוא נעצר. כל צליל נשמע בבירור, כל נשימה הפכה לחזקה יותר. בתוך הבית, כל רהיט נראה כאילו יש לו סיפור, כאילו הוא יודע את הדבר הזה, את הידיעה המרה שצריכה להיאמר.
יעל ישבה על הספה, ידיה נוגעות בכוס קפה קרה שעמדה מולה כבר זמן מה. מדי פעם היא מביטה בחלון, ממתינה. הוא היה אמור לחזור היום. הוא הבטיח לה. הוא תמיד מקיים הבטחות.
היא נזכרה באותו היום, שבו הכל התחיל. לפני שנה וקצת. יעל נזכרה איך שהוא נלחם עם המחבלים על דלת הממד בחוזקה, וזמן מה אחרי שהם הצליחו לצאת משם הוא קיבל צו גיוס.
כל כך הרבה זמן שהיא מחכה לו שישוב. כל כך הרבה געגוע ועצב. רגשותיה התחילו לצוף, ודמעה זלגה על לחיה השמאלית.
בדיוק אז, בעודה מהרהרת בזיכרונות, נשמע צלצול בדלת. הרעש החד הזה הקפיץ אותה, כאילו כל העולם שמע את הצליל הזה. היא קמה, הלכה לכיוון הדלת והלב שלה הלם חזק יותר עם כל צעד. היא ידעה. משהו לא היה בסדר. משהו בפנים אמר לה שזה לא הולך להיות טוב. היא פתחה את הדלת ועמדו שם שני חיילים במדים. עיניהם לא פגשו את עיניה. הם היו נבוכים, כאילו מישהו הטיל עליהם משימה שאי אפשר לבצע, אבל הם לא יכלו לברוח.
"אנחנו מצטערים. הוא…" אמר אחד מהם בקול שקט, "הוא… לא חזר."
יעל לא ידעה מה לחשוב. זה היה לה יותר מידי ליום אחד. כל מה שיכלה לעשות היה להיאחז בצוות שמול עיניה, מנסה לחפש תשובה שלא נמצאת שם. לא במילים שלהם, לא בנשימה שלהם, לא בהבעות פניהם.
"תעצרו," היא פלטה בקול רועד. "לא, לא, זה לא יכול להיות…"
היא ניסתה להכיל את המילים, אבל הן היו כבדות, חסרות נשימה. היא ניסתה להישאר יציבה, אבל הגוף שלה פשוט סבל. האדום בעיניה התפשט לתוך כל גופה, כמו סערה גדולה שמביסה את כל מה שלמדה לשלוט עליו. היא לא האמינה. איך זה יכול להיות?
"אין לי שום דבר יותר לומר. אנחנו… אנחנו מצטערים." החיילים עמדו שם בשתיקה, הם ידעו שאין מילים שיכולות לנחם אותה.
יעל לא ידעה מה לעשות. היא עמדה שם, לא בטוחה אם זה חלום או סיוט. היא לא יכלה לחשוב על דבר אחר. כל מה שהיא ראתה היה את פניו, חיוכו היפה, כל הימים היפים שהיו לה איתו, וכל הרגעים ששיתפה איתו. וכעת, כל העולם הזה קרס לתוך האפלה הגדולה ביותר שיכלה לדמיין.
אבל השקט שבא לאחר מכן היה הכי חזק. לא היו דיבורים. היה רק את הצעדים השקטים של החיילים שעזבו, והגעגועים, הכאב, שנפלו יחד עם המילים שבסופו של דבר לא הצליחו לגעת בנפשה.
חייה השתנו ברגע, אך ברגע הזה היא החליטה לקחת את עצמה בידיים ויהי מה.
