בית שלם / אלירז גולדשטיין

הלילה היה שקט מדי, שקט מסוכן. אביתר הרים את ראשו מהכרית, חש את המתח באוויר. הוא
הציץ בטלפון –6:52 בבוקר. פתאום נשמעה אזעקה חדה, מפלחת את הדממה כמו להב חד.
"כולם לקום! עכשיו!" הוא צעק לעבר אשתו, נועם, ולשלושת הילדים – דניאל בן ה,12- שירה בת
ה10- ועמית בן ה.6-
כולם קפצו מהמיטה, לבם דופק בטירוף. שירה כמעט נפלה בדרכה לממ"ד, אבל אביתר אחז בידה
ומשך אותה פנימה. כולם נכנסו, ואביתר טרק את הדלת ונעל אותה.
בום אדיר נשמע מבחוץ, מלווה ברעש זכוכיות מתנפצות. שירה נצמדה לנועם, עיניה פעורות מפחד.
"אמא, זה היה ממש קרוב אלינו!!" נועם חיבקה אותה. "אני יודעת, חמודה. אל תדאגי, הכל יהיה
בסדר."
אבל אביתר ידע שזה לא נכון. זה כבר היה ממש אצלם.
בשעות הבוקר, אחרי לילה ללא שינה, התקבלה הודעה מהרבש"צ: תושבי היישוב נקראים
להתפנות באופן מיידי.
נועם הביטה באביתר, עיניה מלאות דאגה. "לאן נלך? איך נלך כשבחוץ כל כך מסוכן??"
"לא יודע, אבל אנחנו חייבים לזוז," הוא ענה.
כל אחד ארז תיק קטן ובו מעט בגדים וציוד, והם יצאו לדרך, בלי לדעת לכמה זמן הם עוזבים.
"נחפש מקום במרכז" אמר אביתר, מנסה לשמור על קור רוח, כשגילה שכמעט כל הכבישים
חסומים.
עמית חיבק את הדובי שלו, עיניו דומעות. "אבל אני רוצה לחזור הביתה…" "אני יודעת מותק,
אנחנו נחזור בקרוב, אל תדאגו חמודים" אמרה נועם והסתובבה לעבר המושב האחורי. "אתם
חייבים לזכור שה' תמיד שומר עלינו, ואנחנו נהיה בסדר"
אחרי כמה שעות נסיעה, הם עצרו בתחנת דלק קטנה. פתאום נשמעה דפיקה על חלון הרכב. נועם
פתחה את החלון בחשש מה. אישה מבוגרת עמדה שם עם שני ילדיה הקטנים.
"יש לכם מושג איפה אפשר למצוא מקום לישון?" שאלה בקול רועד.
נועם היססה רגע, ואז חייכה. "נמצא משהו ביחד. אל תדאגי נעזור אחד לשני"
האישה הופתעה אך נשמה לרווחה "באמת? זה יהיה מדהים. אני רותי, ואלה נמרוד ויעל."
אביתר חייך. "טוב, נסתדר יחד."
לבסוף, אחרי שעות של שיטוטים וחיפושים, הם מצאו בית הארחה קטן בירושלים שהסכים לקבל
אותם.דניאל ושירה התחברו מיד עם נמרוד ויעל. "יש פה גן שעשועים!" צעק דניאל, וכולם רצו
לעברו.
אחרי 24 שעות של פחד, סוף סוף היה להם רגע של ילדות.
רותי, אביתר ונועם ישבו בצד. "זה אולי לא הבית שלנו," נאנחה נועם, "אבל לפחות אנחנו יחד."
"נכון," אמר אביתר. "וזה העיקר"
פתאום נועם העלתה רעיון "אולי ניסע לכותל?" אביתר התלהב, כולם התלהבו, ומפה לשם הם
מצאו את עצמם בכותל.
"ה' תודה על שהשארת אותנו בחיים" מלמלה שירה בתפילה
"ה' תודה שלא מתנו!" דניאל התפלל
"ה' תודה על המשפחה הקטנה והנפלאה שלי!" אביתר אמר בהתרגשות
נועם פשוט הסתכלה על קיר האבנים הענק הזה. הקיר שהיה המקום הכי קרוב אי פעם שהיא
יכלה להגיע לאבאשלה. לה' יתברך, שהציל אותם מהתופת הנוראית הזאת.
כעבור שבועיים, הוכרז שתושבי קרית שמונה יכולים לשוב לבתיהם.
הנסיעה חזרה הבייתה הייתה ארוכה, ומלאה במתח.
עמית רק רצה לראות את הדובי האהוב שלו שנשאר במיטה. שירה דמיינה את החדר שלה, בדיוק
כפי שעזבה אותו. ודניאל רק חשב על הגינה מלאת המשחקים שלהם.
אבל כשפנו לרחוב שלהם – כולם השתתקו.
ביתם נפגע ישירות מטיל.
קיר שלם קרס, חלונות נופצו, והסלון שבו נהגו לשבת יחד – היה מלא בהריסות.
"א-אמא…" שירה גמגמה, לא מבינה מה שהיא רואה.
עמית התחיל לבכות. "הדובי שלי!"
דניאל רק הביט בהלם מוחלט בבית ההרוס.
נועם עטפה את שלושתם בזרועותיה, עיניה הדומעות מופנות בתחנונים אל אביתר, שיגיד משהו,
שיעשה משהו. אביתר רק עמד קפוא, לופת את ידה בחזקה.
"אנחנו נשקם את זה," אמר לבסוף בקול יציב. "נבנה הכל מחדש. אל תדאגו. עמיתי, נקנה לך
דובי חדש. שירה- נבנה לך חדר פי אלף יותר יפה ממה שהיה לך! דניאלי מותק נצמיח לך את
הגינה הכי יפה בעולם!"
לאחר שבועיים, הבית היה עדיין הרוס. אבל אביתר היה נחוש בדעתו. הוא החל לשכור פועלים
וקבלנים, ויחד עם צוות העובדים הם התחילו לשפץ את הבית.
שירה לא רצתה להיכנס לחדר שלה עד שייראה כמו שהיה לפני – הקירות שציירה עליהם,
הדלתות שעיטרה בעצמה.
"עוד קצת, חמודה," נועם אמרה לה, מלטפת את שיערה. "הבית יהיה כמו חדש."
עמית היה ממתין כל יום עם הדובי ביד, ושואל: "מתי הדובי יחזור לחדר שלי?"
דניאל רק היה מסתכל על הגינה בתחנונים, לוחש שתחזור לצמוח ולגדול כל כך יפה.
הילדים חיכו, כל יום קצת יותר.
כעבור שנה וחצי, הבית היה כמעט כמו שהוא היה – רק עם כמה שינויים קטנים, שיפורים שהיו
מחוץ לכוחם לשנות. אך מה שחשוב – הם חזרו אליו.
שירה ישבה על המיטה שלה, מסובבת את הבובה בידה, ופלטה נשימה ארוכה. "זה בדיוק כמו
שהיה," היא אמרה.
"אפילו יותר טוב," הוסיף דניאל, מסתכל באושר מבעד לחלון על הגינה היפה שצמחה.
בס"ד
"אז… זהו" נועם הביטה בחשש לעבר אביתר, והוא חיזק אותה במבטו. "אנחנו כבר לא מפונים.
הגיע הזמן שאבא יילך לתרום קצת למדינה" היא השלימה את המשפט.
"אבא יילך להיות חיל גיבור!" ניסה אביתר להסביר בשפה יותר פשוטה. "ואתם תהיו ילדים
טובים וגיבורים כמו אבא, ותעזרו לאמא כל הזמן שאני לא אהיה פה. נכון?"
שירה כבר הייתה גדולה, והיא הבינה פחות או יותר מה זה אומר "אבא אתה מבטיח שתחזור??"
"ברור שירה! הכל יהיה בסדר" ליטף אותה אביתר
"יש!! אבא הולך להיות חיילללל" דניאל הסתובב ורקד בכל הבית. עמית לא הבין בכלל מה הם
רוצים ממנו.
החודשים הבאים היו בשביל נועם כמו גיהינום. אביתר כמעט ולא יצא לחופשות, ואילו עליה נפל
כל העול של טיפול בילדים, והחזקת הבית.
שירה ניסתה לעזור לה ככל יכולתה, אך מה כבר יכולה ילדה בת 11 לעזור להחזיק בית שלם?
בסופו של דבר, נועם כבר לא החזיקה מעמד "אביתר הבית קורס! בבקשה תחזור הבייתה אני
מתחננת" היא בכתה לו בטלפון כשהוא הצליח להשיג קו שבור ומקוטע בעזה. "נועם מתוקה שלי
אני אחזור ממש ממש בקרוב. אני מבטיח לך שאני אחזור בקרוב" הוא ניסה ככל יכולתו להרגיע
אותה בטלפון.
כמה שניהם היו נותנים רק בשביל להיות שם עכשיו אחד ליד השנייה, ולחבק ולנחם.
לאחר מספר חודשים אביתר חזר הבייתה.
הוא הביא איתו מתנות וסיפורים לילדים.
סוף סוף, הבית שלהם
היה שלם.