בני המורד / ארי בראון ואביאל קוסייב

כשהתחילה השואה בני היה בן 14. בני לא הבין למה כולם מבוהלים ולמה הוריו שקטים כל הזמן. זה היה בשנת 1939. הנאצים פלשו לעיר ורשה שבפולין. הוריו הסבירו לו שהנאצים השתלטו על העיר שלהם, ורשה. הם אמרו שהנאצים כינסו אותם ביחד עם 2 משפחות לחדר אחד. הוריו של בני והוריהם של המשפחה האחרת הרגיעו את ילדיהם ואמרו שהכול יהיה בסדר והם יחזרו לשגרה שהייתה לפני השואה. בהמשך היום בני והוריו ישבו לאכול ארוחת ערב. האוכל היה קצת מרק, פרוסת לחם עם עובש וכוס מים. לאחר שאכלו את ארוחתם, הם ניסו ללכת לישון וקיוו שלא יקרה משהו בלילה.

יומיום, בני נעשה יותר ויותר רזה וחלש, וכך גם הוריו. עד שיום אחד, אביו נדבק במחלת הטיפוס. לא היו בתי חולים באזור, אז אביו נאלץ להסתדר בעצמו. אמא של בני והמשפחה האחרת בחדר טיפלו באביו של בני. בגלל שהמחלה הייתה מדבקת, אימו של בני גם נדבקה במחלה זו. זה נמשך כך עד כמה ימים אחרי זה. הוריו של בני לא יכלו יותר ומתו. המשפט האחרון שלהם היה: "אל תשכח, בני. אנחנו משגיחים עליך מלמעלה". בני חשב: "למה הוריי התכוונו כשהם אמרו לו שהם משגיחים עליי מלמעלה?" בני חשב על המשפט שהוריו אמרו לו כל הלילה.
יום אחד, כשהוא היה בן 17, הוא החליט למרוד. בסתר הוא לקח את מי שהיה איתו בחדר והתחיל לתכנן איתם את המרד. הם התגנבו בשקט בלילה בשעה 2:45 לבונקר הנשקים של הנאצים. שאר אנשי המרד לקחו קצת נשקים מהבונקר וקיוו שלא יבחינו בהם. אבל באותו זמן 2 נאצים שעברו ליד חדר הנשקים שמעו רעש. בני ראה שהם מתקרבים ולכן ירה על 2 הנאצים, לקח עוד כמה נשקים וברח עם חבורתו לחדרם והסתירו את נשקיהם. לפתע, קבוצה של חיילים נאצים התפרצו לחדרם. הם שאלו מה קורה, ובני ענה שבסדר. הוא ראה שזווית עינו של אחד הנאצים ראתה את הנשקים. הנאצי שאל: "למה יש לכם נשקים?" ואז הנאצים נזכרו שבאמת שמעו יריות בחדר הנשקים. הם התחילו לירות על חבורתו של בני והרגו 2 אנשים. בני וחבורתו התחילו גם לירות על הנאצים, עד שהרגו את כולם. הם רצו מחוץ לחדר והתחילו לירות על כל הנאצים שהיו שם, עד שלא היו עוד נאצים באזור. הם הלכו להרוג עוד נאצים וכל הדרך בני חשב לעצמו על המשפט שהוריו אמרו לו: "אל תשכח, בני. אנחנו משגיחים עליך מלמעלה". הוא המשיך להרוג עוד נאצים עד שנעמד מולו איש שנראה נאצי. לבש מדים של נאצים והתנהג כמו נאצי. אך משהו, משהו בנשמה שלו לא היה כך. הייתה לו נשמה עדינה וטהורה. "בנימין יהודה בטרבסלי" הוא אמר. בני הופתע. פעם ראשונה שהוא שמע את שמו המלא חוץ מהוריו! אף אחד לא יודע את שמו המלא חוץ מהוריו. "אתה יודע מי אני?" האיש שאל. בני לא ידע. "מי?" הוא שאל. האיש ענה: אני אמריקאי. בוא איתי" בני ההמום שאל: "מה השעה? מהי השנה?" והאמריקאי ענה: "השעה 19:47. השנה 1945". בני לא האמין. "1945" הוא חזר אחרי דבריו של האיש. 6 שנים עברו מאז שהתחילה המלחמה! מה יהיה עכשיו? זה יגמר? " אני בא" בני אמר לאמריקאי. הוא התקדם איתו לחדר עם עוד הרבה אנשים אמריקאים. הם אמרו לו: "נגמרה המלחמה". בני שמח כל כך ורצה לקפוץ ולרוץ, אבל אז הוא הבין. הוא רזה. יותר מידי רזה עד שראו רק את עצמותיו ובקושי את עורו. הוא חייב לאכול ולשתות! הוא ביקש מהאמריקאים אוכל ושתייה והם נתנו לו. אחרי שאכל ושתה ונח קצת, הוא נזכר במשפט שהוריו אמרו לו לפני שמתו: "אל תשכח, בני. אנחנו משגיחים עליך מלמעלה", וחייך.