בעקבות הרוח:
(מבוסס על סיפור אמיתי)
שלום, אני Y.R וזה הסיפור שלי:
נולדתי שלישית להורים אוהבים אחרי שתי אחיות גדולות במשפחה חרדית, ואחרי היו עוד כמה אחים. הילדות שלי עד גיל 5 הייתה מושלמת, קיבלתי כל מה שרציתי והייתי ילדה חכמה שהחמיאו לה על כך. השנים האלה היו בגדר חלום, ואני שמחה שיש לפחות חלק אחד ורוד בילדות האפורה שלי, אהבתי את הבית הקטן שגרנו בו במודיעין , ודבר לא חסר לי. כשהגעתי לגיל 5 הכל השתנה, ההורים שלי התגרשו. אבא שלי בחר לחיות באופן חילוני, וכעבור כמה זמן הכיר אישה שאהב והתחתן איתה. וגם אמא שלי עשתה כך. אבל בכל זאת, יום אחד, הוציאו אותנו מהבית.
***
אני זוכרת את היום ההוא כאילו הוא היה אתמול, חזרתי מבית הספר, (הייתי בערך בכיתה א') נכנסתי הביתה, ברגע שפתחתי את הדלת ראיתי את בעלה של אמי יושב בסלון עם פיצה ושתיה מולו ומבט נבוך על פניו, לפני שהוא הספיק לדבר רצתי לחדר, אמא בחיים לא הייתה מסכימה לו לקנות משהו כזה. כשנכנסתי לחדר הדבר הראשון שראיתי היה את אחיותי בוכות על המיטה ואישה מחייכת ישבה על המיטה שלי ואמרה: "תתחילי לארוז, אנחנו עוזבים". לא היה נשמע כאילו היא מתלוצצת ולא רציתי להתווכח איתה אז התחלתי לארוז. בדקות הספורות שדחפתי בגדים וחפצים לתוך מזוודות, חשבתי לעצמי: 'מה יכולה להיות הסיבה לכך שהוציאו אותנו מהבית?' 'הרי ברור שהאישה הזאת היא מ"הרווחה" '. ואז נזכרתי. אתמול בערב הייתה מריבה אלימה בין אמא ובעלה.
***
ברגע שנכנסתי לרכב התחילו לזלוג בשטף הדמעות על לחיי, הייתי עצובה כעוסה ומבולבלת, לא היה לי מושג לאן יקחו אותנו, כל העצבים שלי היו כבר דרוכים כשהנהג עצר ופתחתי את דלת הרכב, מולי נגלה בניין בגודל של בית ספר, מולי נגלה שלט "ברוכים הבאים למרכז החירום העירוני" ואז הבנתי לאן שלחו אותנו. כשצעדנו לעבר החדרים שלנו באגף הבנות, הרגשתי כמו אסירה שמובלת לתא הכלא. מאוחר יותר באותו היום הבנתי שזו כבר לא רק הרגשה, המקום הזה היה בית כלא, כלא לילדים. כשנכנסנו בבכי למיטות התחוור לנו שמשגיח נמצא ליד פתח החדר בלילה, ואם זה לא מספיק- על המיטות היה מותקן זמזם שצפצף למשגיח ברגע שאחד הילדים היה קם, אם כבר מדברים על בית כלא…. נרדמתי כעבור כמה דקות מנסה להשכיח את הצער והכאב בשינה טובה.
***
כשהתעוררתי בבוקר שכחתי לרגע איפה אני, אבל הקירות האפורים הזכירו לי את אירועי האתמול,
ואני הטבעתי את פני בכרית בבכי חרישי. כשניגשתי לארוחת הבוקר בשישי הופתעתי לראות שהמטבח נקי מכלים ואף אחד לא מתרוצץ וצועק משהו על המרק שגולש מהסיר או על החלות שנשרפו בתנור –כ מו בכל יום שישי, רק אז הבנתי שאנחנו נמצאות במקום שהוא לא חרדי, ואפילו לא דתי. היינו במרכז חירום חילוני! בהתחלה היינו המומות, אבל כמה דקות אחר כך התחילה אחותי הגדולה לומר שהיא לא מוכנה לזה ותוך כמה רגעים התחילה מהומה. כעבור כמה שעות שלחו לנו בת שירות דתיה וחשבו שזה בסדר, אבל בשביל אחותי זה בהחלט לא הספיק. יומיים לאחר השבת הראשונה בחיינו שצפינו בה בסרט, חגגה אחותי הגדולה יום הולדת, אני משערת שהיא הייתה מבועתת מזה שהיא חוגגת יום הולדת במרכז חירום חילוני, אבל בכל מקרה היא נהנתה. למרות הכיף שעשינו, אחותי הגדולה בכל זאת סירבה להישאר ויום למחרת עזבנו, זה היה הזמן הקצר ביותר ששהיתי במקום כלשהו שבאיזשהו שלב הייתי אמורה לקרוא לו בית.
***
שוב נסיעה למקום חדש, שוב העצבות הכעס והפחד החלו לחלחל בי ושוב המקום הענק שנראה כמו בית ספר, וגדול פי שניים מהקודם. למרכז החירום החדש קראו: "מבטח עוז" והוא היה בקצה ירושלים, על גבול מדבר קטן שהיה מלא בחצץ. המקום היה דתי, ונשארנו שם שנה שלמה. היו ימים קשים יותר, כאלה שנכנסים לחדר מחשבה ומתחילים לשיר: "דם נשפך לבבות נקרעים, כי הרווחה רעים…" . והיו גם פעילויות וחוגים, ובית ספר קטן עם שתי כיתות לימוד, וימים טובים יותר ופחות…
בשנה ההיא הספיקו לקרות הרבה דברים: מפגשי אחים, והורים, חוגים וטיולים ואפילו ההורים שלי התחילו להביא עוד ילדים! כן, גם לאמא וגם לאבא נולדו עוד ילדים מתוקים שגדלו להיות אחים שלי. חשבנו שנשאר במרכז חירום כל חיינו, עד שמשפחה נחמדה החליטה להתערב.
***
למשפחת האמנה הראשונה שלנו היו שני ילדים והם בכל זאת הוסיפו עוד שלושה, הם היו אנשים נחמדים שהכירו את אחותי הגדולה, ורצו להוסיף אותה למשפחה. אבל כשהם גילו שיש יחד איתה עוד שתי אחיות שמחכות למשפחת אומנה, הם קיבלו את שלושתנו . הם היו משפחה נחמדה שרצו לחלוק את האושר שלהם עם ילדים אחרים. זה לא ממש הצליח, את אחיות שלי הוציאו כבר בחצי השנה הראשונה. אני חייבת להודות: הייתי די גאה בזה שהשאירו אותי וחשבתי שכך זה יהיה לנצח, אבל זו הייתה רק מחשבה נחמדה. בחודש העשירי שהייתי אצלם עברתי למשפחת אומנה אחרת, של המורה שלי, כן המורה! האחיות שלי נשלחו למשפחות אומנה אחרות (והן נמצאות שם עד היום)
אבל לא נשארתי שם יותר מחודשיים וככה עברתי למשפחת האמנה השלישית והאחרונה שלי
משפחה מישוב קטן בשם הושעיה.
***
הם, (כמו שתי המשפחות הקודמות) רצו לחלוק את האושר שלהם עם אחרים -(ותאמינו לי היה להם ועוד איך) אז המשפחה הנחמדה הזו התאימה לי ועוד איך! עם בית פרטי ענק של שתי קומות (שחלק ממנו מושכר!) וחצר גדולה עם דק ודשא, ואפילו מכונת ממתקים! היה להם שם בן אחד בגילי שקצת התאהבתי (והתאכזבתי) בו. הרגשתי שם כמו בחלום, חלום שנמשך שנה שלמה, כן, היה כיף לחיות שם ולטייל וללמוד ולהכיר חברות. אבל כמו כל חלום היה לו גם סוף, אבל העיקר סוף שמח. הם הודיעו לי שהם מאוד אוהבים אותי אבל הם רוצים שאני אהיה במקום טוב יותר. וכך הגעתי למקום שאני נמצאת בו היום, הבית החדש שלי.
***
זכיתי בחיי/ Y.R דבר לא נגמר,
יחד עם הרוח הנושבת מעלי, דבר לא נשבר,
וכל התלאות שעברתי בחיי. עד שמתקנים.
המסע עוד לא נגמר,
צריך ללמוד מהעבר.
חשוב ללמוד שדבר לא נשבר,
עד שמתקנים.
ואהבה לא נגמרת,
עד סוף החיים.
תלמדו מעצמכם ומאחרים,
עד כמה אדם יכול להיות מדהים.
***
למקום החדש – שכיום אני נמצאת בו קוראים נווה מיכאל וזו פנימיה מדהימה בה כל ילד יכול לחיות חיים רגילים ולפצות במעט על מה שאבד. יחד עם הפעילויות המדהימות והיציאות התכופות הביתה, ובנוסף לניסיון תיקון הקשר עם המשפחה. הפנימיה שלי נתנה לי הרבה יותר מזה, כל החיים שלי היו פעם סירה, סירת תענוגות, וברגע אחד היא התנגשה בקרחון שהטביע את כל תקוותי, וכבר מזמן עייפתי מלהחזיק את הראש מעל המים, אבל סוף סוף הגעתי למקום החדש שלי לאי החדש שנותן לי את הכלים להמשיך לשרוד, לבנות סירה משל עצמי ולהגיע למקומות חדשים. אז כן, זה הסוף, יש שיראו בו סוף סגור, אבל בשבילי ובשבילכם זה סוף פתוח ונסחף במסע הזה ליעד בטוח, בעקבות הרוח.
