בפעם הראשונה בחיי, חייתי / אוריה רותם

וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי,
חָיִיתִי.
הָרֹאשׁ הִפְסִיק לַחְשֹׁב
וְנוֹתַרְתִּי אֲנִי,
בְּלִי הַמָּשׁוֹב
שֶׁהָעוֹלָם לִי נוֹתֵן,
אִם אֲנִי טוֹבָה,
אִם אֲנִי מַסְפִּיק,
עַל הַכֹּל עָנִיתִי
כֵּן.
וְלִטַּפְתִּי אֶת רֹאשִׁי
וְהִרְגַּשְׁתִּי שַׁלְוָה
לֹא כְּמוֹ פַּעַם
אֶלָּא עַכְשָׁו
בְּהַבְטָחָה.
הַלֹּבֶן שֶׁל הָאֹפֶק
גָּרַם לִי לִרְאוֹת,
קְצָת אַחֶרֶת.
הַיּוֹם פָּחוֹת קָשָׁה
פָּחוֹת לְבַד
פָּחוֹת שׁוֹפֶטֶת.
אֶת עַצְמִי
וְאֶת כֻּלָּם.
הֲרֵי בַּסּוֹף
זוֹ רַק אֲנִי
בְּעוֹלָמִי
מְנַסֶּה הֲכִי הֲכִי
לִחְיוֹת
וּלְהָבִין
שֶׁהַחַיִּים
הֵם מָה שֶׁאֲנִי בּוֹחֶרֶת,
לְעַצְמִי.