יום ראשון – אחות גדולה
השמש החלה לשקוע, שולחת קרניים אחרונות על גגות הבתים ברחוב שלנו. השמיים נצבעו בכתום-ורוד עדין, והרוח שנשבה הביאה איתה את הריח המוכר של מאפים שנאפים במטבחים לקראת ארוחת הערב. הרחוב שלנו הוא לא רחוב רגיל – הוא חי, נושם, מתנועע בלי הפסקה.
אני, אלישבע, בת 12, הכי גדולה עכשיו בבית, לפחות עד שהאחים הגדולים יחזרו מהישיבות ומהאולפנות. להיות הגדולה בבית אומר הרבה דברים – לדעת איפה כל דבר נמצא, להשגיח ששימי בן ה-4 לא יחליט לטפס שוב על הסורגים של החצר, ולנסות לוודא שדוד בן ה-8 יחזיר את האופניים שלו למקום ולא יזרוק אותם באמצע הכניסה.
"אלישבע!" קראה אמא מהמדרגות, "תוכלי לבדוק אם דוד כבר חזר מהמקלט עם האופניים?"
נאנחתי ויצאתי החוצה. הרחוב היה מלא חיים. מולנו עמד גדי, סגן ראש העיר, מחליף מילים עם אחד השכנים. הוא תמיד נראה חשוב, תמיד ממהר, אבל בכל זאת מצא זמן לעצור ולדבר עם מי שנקרה בדרכו. "ערב טוב, אלישבע," אמר כשעברתי לידו.
"ערב טוב" עניתי במהירות, מסמנת לו חיוך קטן והמשכתי הלאה. תמיד תהיתי איך זה לגור מול סגן ראש העיר – אולי זה אומר שהרחוב שלנו באמת מיוחד?
המשכתי לעבר המקלט של הבניין הסמוך, שם כמובן מצאתי את דוד ושמואל – הילד מהמשפחה השכנה, חברים שלנו– מתווכחים.
"אני הייתי פה קודם!" מחה דוד.
"כן, אבל האופניים שלך חוסמות את הכניסה," השיב שמואל בטון מתגונן.
שני הבנים עמדו זה מול זה, פרצופיהם נחושים. נעמדתי ביניהם עם הידיים על המותניים. "דוד, פשוט תזיז את האופניים שלך קצת אחורה. שמואל, תן לו שנייה לסדר את זה."
אחרי רגע של היסוס, דוד הזיז את האופניים הצידה, ושמואל נאנח בהקלה.
"את תמיד חייבת להיות בוסית?" הוא צחק אליי, לוקח את האופניים שלו ויוצא לדרכו.
"כשאת הגדולה בבית, אין לך ברירה," עניתי והתחלתי לצעוד חזרה.
לפני שהספקתי להגיע לשער הבית, שימי קרא מהמרפסת בקול רם: "אלישבע! אבא הגיע!"
כבר יכולתי לשמוע את חריקת הבלמים של האוטובוס, ולראות את דמותו של אבא יורדת ממנו, עם התיק הגדול שלו, ומחייך לעברי. הרגע הזה, כשהוא חוזר, הוא אחד הרגעים האהובים עליי ביום.
נכנסנו יחד הביתה, וכבר מהדלת עלו באפי ריחות התבשילים של אמא – ריח של עוף בתנור, אורז מתובל, ותבשיל ירקות שהקטנים כנראה יעקמו עליו את האף. כל מי שנמצא בבית התאסף סביב השולחן. החמישה הגדולים חסרים בימים רגילים, אבל בשבתות זה כבר סיפור אחר – אז הבית מתמלא שוב, ואז כבר אין רגע של שקט.
בעודנו מתיישבים, נשמעה דפיקה בדלת.
"מי זה יכול להיות עכשיו?" שאלה אמא, מנגבת את ידיה בסינר.
אני ניגשתי ופתחתי – זו הייתה תמר, אחות של שמואל.
"אלישבע, יש לך במקרה מחברת תנ"ך מיותרת? איבדתי את שלי, ומחר יש לנו מבחן."
ידעתי בדיוק איפה יש אחת – בספרייה הגדולה במסדרון, בערימת הספרים שאני מסדרת בכל פעם מחדש, למרות שתוך יומיים הכול שוב מתבלגן. הבאתי לה מחברת, והיא הודתה לי בחיוך.
"בהצלחה במבחן," אמרתי לה, והיא חייכה.
"תודה! ואל תשכחי שמחר משחקים תופסת בגן הציבורי אחרי הלימודים!"
כזה הרחוב שלנו – מלא תנועה, חברויות, שכנות טובה, והמון המון ילדים. אולי לפעמים רועש, אולי לפעמים צריך להפעיל סמכות כדי לשמור על הסדר, אבל בסוף, זה הבית שלנו, והרחוב שלנו – ואין מקום אחר שהייתי מעדיפה להיות בו.
יום שני – ההפתעה בחצר
היום התחיל מוקדם כרגיל, כשהבית התמלא בצלילים המוכרים של הבוקר – קולות של ילדים מתארגנים, מים זורמים בכיורים, ורעשי אריזת הסנדוויצ'ים. שימי, בן ה-4, התעורר במצב רוח קרבי במיוחד, עמד על כיסא במטבח, והכריז בקול גדול: "אני גיבור ישראל!"
"אם אתה כזה גיבור," צחקה אמא, "בוא תעזור לי לשים גבינה בכריכים."
הוא קיבל לידיו סכין חמאה, ובעוד שהוא מרח בפראות, אנחנו – אני, דוד ושאר האחים שהיו בבית – דאגנו לסיים להתארגן בזמן.
בבית הספר עבר היום די רגיל – שיעור תורה עם המורה רבקי, שיעור חשבון שבו ניסיתי לא להירדם, והפסקה שבה תמר סיפרה לי שהיא קיבלה 95 במבחן בתנ"ך, בזכות המחברת שהבאתי לה.
כשחזרתי הביתה, גיליתי שאמא מחכה לנו עם חיוך מסתורי. "הזמנתי עציצים חדשים לחצר," היא הודיעה בשמחה.
"באמת?!" קרא דוד בהתלהבות.
יצאנו כולנו החוצה לראות. במרכז החצר הונחו כמה שיחים חדשים – ורדים אדומים עם עלים ירוקים ורעננים, עציצים מלאים בפרחים סגולים, וצמח מטפס שעתיד לכסות את הגדר לאורך הקיץ.
"אנחנו יכולים לשתול אותם?" שאלתי.
"ברור," חייכה אמא, ומיד חילקה לנו מעדרים קטנים.
התחלנו לחפור בורות קטנים באדמה. שימי התלהב במיוחד, אבל כמובן שהוא בעיקר פיזר עפר לכל עבר, עד שאמא העבירה אותו לתפקיד "משקה הרשמי" עם משפך קטן. רחלי הקטנה בת ה-3 ניסתה לעזור, אבל בסופו של דבר רק מילאה לעצמה את הכיסים באדמה רכה.
כעבור שעה, אחרי הרבה לכלוך וצחוקים, החצר שלנו נראתה פתאום אחרת – יותר צבעונית, יותר חיה.
"ועכשיו," הכריזה אמא, "כולם להתרחץ – לא יושבים ככה לאכול ארוחת צהרים!"
הבטתי סביב על הידיים המלוכלכות שלנו ופרצתי בצחוק. היה שווה את זה.
יום שלישי – שכנות טובה
ביום שלישי, כשהלכתי לבית הספר, הרחוב שלנו נראה רגיל לחלוטין. שום דבר לא רמז על הבלגן שמצפה לנו בהמשך היום.
אבל כשחזרתי הביתה אחרי הצהריים, כבר מרחוק ראיתי התקהלות ליד הבית של סגן ראש העיר. אנשים עמדו מסביב, מדברים, מצביעים על הקרקע, ומשה עצמו נראה מוטרד במיוחד.
"התפוצץ פה צינור מים," אמר לי תמר, שהצטרפה אליי בכניסה לרחוב. "הכול מוצף שם ליד המדרכה!"
רצנו לראות. המדרכה כוסתה בשלוליות גדולות, ובחניה של גדי זרמו מים כמו נחל קטן.
כשהגענו, כבר היו שם כמה שכנים שניסו להשתלט על העניין – חלקם עם מגבים, אחרים עם דליים.
"אנשי העירייה יבואו תוך שעה לפחות," אמר אחד השכנים, "אבל עד אז צריך לוודא שהמים לא מגיעים לבתים."
בלי לחשוב פעמיים, אני, תמר, ודוד ועוד כמה ילדים רצנו הביתה להביא כל מה שיכול לעזור – מגבים, דליים, ואפילו סמרטוטים גדולים.
במשך כמעט שעה עבדנו כולם יחד – המבוגרים ניסו לחסום את זרימת המים עם שקי חול, והילדים התרוצצו הלוך ושוב, מרוקנים דליים ומנגבים שלוליות.
סגן ראש העיר, גדי, עמד בצד והביט בנו בעיניים נוצצות. "זה מה שאני אוהב ברחוב הזה," הוא אמר לשכן שלידו, "אין רגע אחד שאנשים פה לא עוזרים אחד לשני."
בסופו של דבר הגיע צוות תיקונים מהעירייה, סגר את הצינור והתחיל לטפל בנזק. אבל התחושה של שיתוף פעולה נשארה איתנו עד סוף היום.
"אני מרגישה כמו גיבורה," אמרה תמר בגאווה כשחזרנו הביתה.
"כן," חייכתי, "אבל לא גיבור ישראל – גיבורי הרחוב!"
