גאות ושפל

היא שוכבת במיטה, גופה חלש מכדי שתוכל לקום ולהתמודד עם המצב.

כבר שבועיים שהיא לא אוכלת. 

שבועיים שכל רצפת חדרה מלאה בממחטות.

שבועיים שהחדר שלה מלא בבלאגן, וכבר לא נותר מקום בו רואים את הרצפה.

כל מה שהיא רוצה זה פשוט להעלם מן העולם.

שלא תחווה את המתרחש בהווה. שלא תראה שמה שהיה כבר נגמר.

איך היא יכולה? 

איך היא יכולה להמשיך כך?

לחיות בידיעה שאין לה בשביל מה. 

כל עולמה חרב עליה.

כי הוא…

הוא היה כל חייה.

הוא היה כל מה שרצתה תמיד.

הוא היה מה שהחזיק אותה כשלא היה לה כוח עוד.

ומי יחזיק אותה עכשיו?

הוא כבר איננו. הוא נלקח ממנה. הוא מת.

בזמן שנלחם על אדמתו. הוא מת מוות גיבורים.

אבל כל זה אינו שווה לה כשהוא כבר לא כאן.

ומה אם הכל חלום, והוא יחזור פתאום ויחזיק את ידה, עם חום גופו יחמם אותה,

יגרום לליבה לפרפר בהתרגשות, כמו שקורה כל פעם כשהוא מסתכל עליה בעיניו החמות, והרכות, והאוהבות.

הוא ילחש באוזנה שהכל בסדר.

יחבק אותה חזק.

יבטיח לה שלעולם לא יעזוב אותה.

הוא יחזיק את פניה וכשדמעותיה זולגות על שתי ידיו, הוא ינגב את לחייה עם אצבעותיו וכשיסתכל לתוך עיניה ילחש.

אני אוהב אותך.

היא טומנת את את ראשה בשמיכה, חונקת את מפלי המים המלוחים, עוצמת את עיניה.

וכשהתמונה שלו מתגלה לעיניה, היא לוחשת.

אני מתגעגעת אליך.

אומרים שהזמן מרפא, אבל איך היא תתרפא? היא מרגישה כאילו חולה במחלה חשוכת מרפא, ואין תרופה שתוכל לרפא אותה.

הלב שלה זועק. 

למה?!

למה נלקחת ממני?!

למה להעמיד אותי בניסיון הזה?!

הימים עוברים. היא מתחילה להתרגל לשגרה.

היא קמה בבוקר לעוד יום עבודה, ארוך ומייגע אך זה שמצליח להעסיק אותה, להדחיק את מחשבותיה.

שלא ינדדו להיותה אלמנה.

היא ממשיכה להתקיים, להתקיים בלי לחיות.

ואז, יום אחד, היא מגלה. 

עובר גדל ברחמה. 

מחשבות חדשות מעיקות על ליבה. איך תוכל לגדל תינוק במצבה? איך תוכל לגדל אותו ללא אביו, אהוב ליבה?

החברים והמשפחה סביבה אומרים לה להיות חזקה. אם לא למענה, אז בשביל החיים שנוצרים בתוכה.

והיא מנסה. והיא משתדלת. והיא נלחמת.

וכשהוא נולד, והיא מביטה בו בעיניים דומעות, בוחנת את תווי הפנים המוכרות,  הדומות כל כך לבעלה, רק כשהיא מביטה בעיניים החומות הללו היא מבינה.

היא מבינה שיש תרופה למחלה שלה.

עד כמה אהבת את היצירה?

31 Responses

  1. כתיבה מרגשת,
    אהבתי את סוף הסיפור.
    בעיקר את המשפט כי יש מרפא למחלתה.
    חשתי הזדהות עמוקה עם הכתוב.
    חיים ומוות שזורים זה בזה..
    נפלא

  2. כתבת מרגש ונוגע ללב וכתיבה כזו מעידה גם על נפש הכותבת שהיא רגישה ואוהבת. בהצלחה❤

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן