הוא היה ילד. ילד רגיל, כמו כל הילדים.
הוא מעולם לא תכנן להיות מישהו מיוחד.
בית ספר, תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה, ילדים, עבודה.
החיים שלו היו פרושים לפניו. מתוכננים.
ארוחות משפחתיות ואירועים של הילדים. ימי הולדת. נכדים.
אבל משמיים נכתב אחרת, וביום אחד, בחג שכולו אור ושמחה, התהפך הגורל.
שמיים כחולים נצבעו בדם, ורוחות של פחד נשבו על פני האדמה.
ובילבול, ושנאה, ובעתה, ומהומה פשטו ברחובות, ואף אחד לא הבין מה קרה.
והילד, בלי לחשוב פעמיים, לקח את האקדח והתניע את הרכב, ושלח חיוך אחרון, וליבו כבד.
הוא לא ראה את היד הקטנה, שנופפה, ואת הדמעות הכבושות. הוא ראה רק את הדרך, השביל, שאליו פניו היו נשואות.
העשן הגיע ראשון. אחר כך הכה בו הריח. ריח כבד ומריר, ריח של מוות. קשה. צורב.
אבל הילד לא עצר. הוא לא הסתובב, ולא נסוג לאחור.
וכשהסתער לקרב, חמוש רק באקדח, האש בעיניו בהקה, ומול להקת זאבים רעבים הוא שאג את נשימתו האחרונה.
והעולם עצר את נשימתו בדממה. ומלאכים הרכינו את ראשיהם בתוגה, כשילד, גיבור, נשמה שנגלתה, תפסה את מקומה בהיכל הגבורה.
כי גיבור אמיתי הוא זה,
שאף פעם לא תכנן
להפוך
לכזה.
2 Responses
וואווווווו מרגשש
ואו זה פשוט עשה לי צמרמורת