ג'ינג'ר/ תפארת סופר

רעשים. פיצוצים. צעקות. קריאות לעזרה.

את כל הרעשים הללו אוזניי קלטו. מכיוון ששמיעתי חדה יותר מכם, בני האדם, הרעש היה כואב מנשוא. ממש בלתי נסבל.

המשכתי לרוץ, מקווה להתרחק מכל הכאב שסביבי.

בוא ואספר לכם איך הכול קרה, ומי אני בכלל.

אני ג'ינג'ר, ואני מתגורר בשדרות, רחוב הרקפת 45.

אני אוהב את הרחוב שלי, הכול מלא בצבעים וריחות, זהו רחוב קצת מזה וקצת מזה. הוא קצת מהכול.

יש לי המון חברים בבתים שלידי, ובכל יום אני נפגש איתם. בשבתות אני משחק איתם ברחוב, כשכל בני האדם עם בגדים לבנים וחגיגיים. הכול התנהל על מי מנוחות. עד עכשיו.

ביום שבת, טיילתי לי ברחוב, זנבי קופץ בעליזות, מדלג בן האבנים ופרוותי הכתומה כלהבה מתחככת בין העצים.

לפתע שמעתי רעשים. לא רעשים שאני שומע בדרך כלל כמו רשרוש עלים, או מטוסים עפים, אלה רעש של פיצוצים.

בהתחשב במקום ובו אני מתגורר, לרוב יש פיצוצים. אני כבר מורגל למצב.

אך הפיצוצים הללו היו שונים, הרגשתי בכך. שערותי סמרו ונשפתי באיום. מי מעז לגרום רעש נורא כזה בשדרות, רחוב הרקפת 45, ובו יש צבעים וריחות, רחוב שהוא קצת מזה וקצת מזה, שהוא קצת מהכול?

הפיצוצים המשיכו, ואף התחזקו. שמעתי את הרעש המוכר של האזעקה. שמעתי את הבעלים שלי קורא לי "ג'ינג'ר!" צעק "בוא לממ"ד! יש אזעקות!"

קפצתי ורצתי לביתי.

בתוך הבית שררה מהומה, כל הבעלים שלי, בני האדם, רצו לממ"ד.

מכיוון שאני ומשפחתי בשדרות, כולנו כבר מנוסים במצב. פיצוצים, טילים, אזעקות.

אך הפעם כולם היו מבוהלים, סוערים. לא הבנתי מה קורה, אז רצתי אף אני לממ"ד.

הממ"ד הוא מקום די חביב עלי בבית. יש בו משחקים וכריות נוחות שאפשר להתכרבל איתם. לעיתים, בממ"ד, הבעלים שלי מרשים לי קצת מהאוכל שלהם, ולא מהאוכל הרגיל שלי.

אך הפעם כולם הצטופפו על הספה הגדולה ושתקו. שמענו את האזעקה, כה צורמנית ואיומה. היא בהחלט לא מטיבה לאוזני.

ליבי, הילדה והבעלים הצעירים שלי, רכנה אלי "בוא ג'ינג'ר, בוא" אז ברור שבאתי. קפצתי עליה, והיא מצידה ליטפה אותי. גרגרתי בהנאה.

הבעלים המבוגרים שלי, היו מודאגים, הם אף הפעילו את הטלוויזיה, דבר שלמדתי שאסור לעשות בשבת. כנראה המצב רע יותר משחשבתי.

"יש ערבים, מחבלים, אומרים שהם חדרו לפה"

"אתה חושב שהם פה, בשדרות?"

"השכנה מיכל אומרת שהיא שומעת יריות אקדח"

"מה יהיה על הילדים?"

יעל, האחות הגדולה, רעדה. "אימא, אבא, מה קורה?" הבעלים שלי הביטו בה בדאגה "הכול יהיה בסדר" לחשו.

לא הבנתי מה קורה. מה זה ערבים? מה זה מחבלים ואקדחים? אלו מילים שלא הכרתי.

יריות נשמעו מהרחוב. שערותי סמרו בשנית.

מה עושים לרחוב הרקפת 45, המלא בצבעים וריחות, שהוא קצת מזה וקצת מזה, שהוא קצת מהכול?

יעל פרצה בבכי. ואילו ליבי רכנה אלי ולחשה לי, כשומרת סוד, "ג'ינג'ר, מסוכן פה. אתה צריך לברוח לפני שהם יגיעו, אתה מבין?" גרגרתי "תרוץ. תברח. אל תתקרב לאנשים ואל תסמוך עליהם. אתה חייב להינצל".

רעדתי, למה ליבי התכוונה כשאמרה לא לסמוך על בני האדם? אני הרי חייתי איתם שנים.

ליבי פתחה מעט את דלת הממ"ד, הבנתי שהיא רוצה שאצא, שאברח. "ליבי מה את עושה??" צעק הבעלים שלי. ליבי הביטה בו באשמה "אני מצילה את ג'ינג'ר, שלפחות הוא יהיה בטוח".

לא ידעתי מה ענה הבעלים שלי, מכיוון שכבר פרצתי בריצה.

יצאתי מהבית, והסתתרתי מאחורי שיח האפונה שהבעלים שלי שתלו.

לפתע הבזיקה לי מחשבה. האם זה אומר שלא אראה אותם יותר? אך לא היה לי זמן לחשוב על זה. ירדתי אינטנסיבית לשפיפה ועברתי למצב התגנבות.

עברתי את רחוב הרקפת 45 והמשכתי לרחוב השקד. שיננתי את המטרה שלי-

לצאת משדרות. לצאת מהאזור המסוכן. להתחבא. להסתתר.

אני לא יודע כמה זמן עבר. רצתי בין הרחובות. פה ושם אוזניי קלטו צעקות ופיצוצים, אך לא העזתי לבדוק מה מתרחש.

עברתי מזמן את רחוב השקד, והתקדמתי לכיוון היציאה משדרות. הייתי עייף ורעב.

כפות רגלי כאבו מהריצה הארוכה, וראשי הסתחרר מרוב רעב. חבל שלא לקחתי חטיף קטן לדרך.

ידעתי שלא אוכל להמשיך ללא מזון. רחרחתי את הסביבה בחיפוש אחר אוכל כלשהו. חוץ מהציפורים על העצים והמכוניות החונות בחנייה הרחוב היה ריק ושומם למדי.

רגע… יש ציפורים על העצים.

לא רציתי לעשות את זה אבל לא הייתה לי ברירה. חתולים הרי צדים ציפורים, הלא כן?

ירדתי לעמדת התקפה, היססתי אך בסוף ניתרתי. הציפורים צווחו ועופפו לכל עבר. יכולתי לתפוס את הגוזל שעף בצורה מקוטעת, אבל ליבי לא נתן לי.

אז במקום הגוזל התמקדתי בעורב גדול ושחור. אני שונא עורבים. הם חיות חמדניות ומציקות.

זינקתי וקפצתי. אם הייתם רואים זאת הייתם חושבים שהמחזה משעשע למדי. תפסתי את העורב באחת מנוצותיו ונאבקתי בו זמן ממושך עד שהעורב נכנע. שיטחתי אותו למדרכה ובנשיכה קטנה הממתי והרגתי אותו.

לפתע שמעתי צעדים וקולות. התרוממתי והבטתי סביב. בקצה הרחוב ראיתי שלושה גברים בתלבושת מוזרה מחזיקים חפץ שחור שנראה מאיים. הם דיברו בשפה שלא הכרתי.

הם האנשים שליבי הזהירה אותי עליהם! הערבים הללו!

גררתי את גופת העורב והסתתרתי מאחורי שיח (בשנית). האנשים התקדמו ברחוב וניסו להיכנס לבתים. הם הלמו על הדלתות וירו על חלונות. שמעתי בכי ברקע.

הבטתי בהם בזעזוע ותדהמה. הם אנשים רעים ומסוכנים ואני חייב להתרחק מהם, חשבתי לעצמי.

בשקט, נגסתי בעורב. הוא היה מלא בנוצות שאותן ירקתי בחלחלה, אך מבעד לנוצות הטעם דמה לאוכל של הבעלים שלי.

בטעות, דרכתי על ענף והוא נשבר לרגליי. האנשים המוזרים הרימו את ראשיהם וחיפשו את מקור הרעש.

שערותיי סמרו. לא לא לא רק שלא יבואו ויראו אותי! התכווצתי בבהלה.

"שמעת?" אמר אחד מהם במבטא "זה בא משם!" האיש השני הביט בו בבלבול "על מה אתה מדבר?" שאל, אף הוא עם מבטא מוזר.

"אני הולך לבדוק" אמר הראשון "אולי אמצא איזה ילד מסתתר" צחקק והתקדם לכיווני. נשפתי בבהלה וסרקתי את המקום- לא היה מקום אחר להסתתר בו.

האיש הכניס את היד וגישש, התחמקתי ממנו, אך הוא הצליח לתפוס אותי, הוא תפס אותי בזנבי! אוי, זנב ארור!

הוא משך אותי "חתול?!" אמר בתדהמה. הוא רץ להציג אותי בפני חבריו הערבים. "זה סתם חתול רחוב" נחר האיש השלישי בבוז.

"לא סתם חתול- תראו! יש לו קולר!" אמר השני. האדם שתפס אותי בחן את קולרי.

הייתי צריך להוריד אותו, או לבקש מליבי… חשבתי לעצמי.

על כל פנים, האיש הראשון התבונן בתג השם שלי. "אחמד" אמר "בוא, בוא שנייה, זה בעברית, רק אתה יכול לקרוא" האיש השני התקדם אלי. נשפתי לעברו באיום, אך הוא התעלם.

"רק אני החכם שחשב ללמוד לקרוא עברית" השתחצן אחמד כשבחן את קולרי "כן… קוראים לו ג'ינג'ר והוא שייך למשפחה בשדרות".

"מה נעשה אתו?" התערב האיש השלישי, אחמד משך בכתפיו והם הביטו בראשון בשאלה.

האיש הראשון זע בעצבנות. "לא חשבתי על זה… אני מניח שנביא אותו למפקד, יחיא סינוואר…?" שתי האחרים הביטו בו בבהלה "לא לא לא" אמר השלישי "אנחנו לא אמורים להביא חתולים! אתה לא יכול לדמיין מה הוא יעשה לנו!"

"אבו ג'להו צודק" הסכים אחמד "מי אנחנו שנפנה למפקד? נראה לי נשאיר אותו פה ונמשיך במה שאנחנו צריכים לעשות".

"נהרוג אותו?" שאל הראשון. יללתי בבהלה. "לא, אנחנו נבזבז כדורים!" ענה אבו ג'להו "למה אנחנו מתווכחים על חתול? חאלס! אנחנו אמורים ללכת למשימה שלנו, שדרות ובארי מחכים!" אחמד הנהן.

רעדתי, מה הם הולכים לעשות לבארי ולשדרות? מה אם הם יגיעו לרחוב הרקפת 45, המלא צבעים וריחות, שהוא קצת מזה וקצת מזה, הוא קצת מהכול? מה אם הם יפגעו במשפחה שלי?

"בסדר" ענה הראשון ברוגז "טיפשים, אני בטוח שבסוף זה יבוא לרעתנו" אחמד גלגל עיניים "מוחמד…" אמר בייאוש "טוב, תעשה מה שבראש שלך, יאללה נלך".

מוחמד רכן אלי "רק לפני, אני רוצה להזכיר לו מי השולט באמת…" אמר.

מוחמד הרים את ידו ואני התכופפתי בבהלה, מוכן לכאב. מוחמד הנחית את מכתו.

נפלתי. הכול הסתחרר סביבי, הכול כאב. שלושת האנשים צחקו ברשעות "למה אנחנו מדברים בעברית בעצם?" שאל אחד מהם, הם הלכו בעודם מדברים בשפה שלא הכרתי.

שכבתי על הרצפה, המום ומסוחרר. גיליתי פתח לעולם שלא הכרתי- עולם עם אנשים לא ממש טובים, עולם של יריות וצעקות. זה לא עולם שאהבתי במיוחד.

התאמצתי לקום- לא סתם ליבי נתנה לי ללכת והשאירה את עצמה מאחור.

הלכתי צעד ונאנקתי, משהו ברגל שלי לא היה בסדר. אבל אני חייב להמשיך! חייב להתקדם! חייב ל…

נרדמתי. התשישות אפפה אותי. ידעתי שאני בסכנה ושדרות זה לא מקום לנוח בו, אבל גופי העייף חשב אחרת.

חלמתי על הרחוב שלי, רחוב הרקפת 45, המלא צבעים וריחות, שהוא קצת מזה וקצת מזה- הוא קצת מהכול. חלמתי על המשפחה והחברים שלי, ולרגע, הרגשתי מאושר.

פקחתי את עיניי. מצמצתי.

הייתי בחדר מסיד לבן, בסלסלה מרופדת. קפצתי בבהלה, בעודי מתעלם מהכאב ברגלי.

מה אם הערבים עם היריות שלהם תפסו אותי? איפה אני? מה קורה פה?

אישה גבוהה נכנסה לחדר, היא הייתה עם חלוק לבן ושערה החום הפזור קיפץ לו בעליזות. היא לא נראתה רעה, אבל בכל זאת…

שערותי סמרו ונשפתי באיום, אך היא רק צחקה, ועוד בהקלה "ג'ינג'ר! אתה חי!" אמרה, בלי שום מבטא מוזר "כל כך דאגנו, הרגל שלך לא הייתה במצב טוב, והראש בכלל… איך חתלתול כמוך התרוצץ לו בשדרות?"

ירדתי מאינסטינקט התקיפה שלי וליקקתי את רגלי, הבריאה כמובן. האישה התקדמה אלי וליטפה אותי, גרגרתי בעצב. זה בדיוק מה שליבי הייתה עושה לי…

ליבי! מה קרה לה ולמשפחה שלי? כמה זמן עבר?

יללתי לאישה בתקווה שתבין אותי, ומשכתי בקולר שלי כסימן. האישה הבינה. היא רכנה אלי ונתנה לי ליטוף מנחם, כך שידעתי שמשהו רע הולך לקרות.

"ג'ינג'ר" נאנחה האישה "יש לי חדשות לא טובות כל כך… המשפחה שלך שבשדרות, רחוב הרקפת 45, לא במצב טוב כל כך… האבא, יעקב, בבית החולים, יחד עם הילדה יעל. האימא שקד למזלנו בסדר. אבל…"

התכוננתי לגרוע מכל.

"…אחד מהם מת. זאת ליבי, הילדה הקטנה, נהרגה בניסיון לצאת מהבית, מהממ"ד, בחיפוש אחר משהו כנראה"

שום דבר לא הכין אותי למשפט הזה.

מה הרגשתי? אני לא ממש יודע. הרגשתי כעס. וייאוש. ותדהמה. ובהלה. ועצב. וכאב, כל כך הרבה כאב. נאנקתי וקרסתי.

ליבי, הבעלים שלי, מתה בניסיון לבדוק היכן אני. אוי ליבי, ליבי שלי, שתמיד ליטפה אותי והביאה לי חטיפים, ליבי שצחקה כשליקקתי אותה בבוקר.

לא יכולתי, רציתי להירדם ולא לחזור. לא לחזור למציאות מרה כל כך. לא יכולתי.

האישה ליטפה אותי ועודדה אותי, אבל לא הקשבתי. אוי ליבי, ליבי שאהבה אותי כל כך עד שהקריבה את עצמה עבורי, איך אוכל לחזור לשמוח שוב?

החלום על בית מאושר כבר לא יהיה לי.

עברו ימים, ונשארתי בחדר הסיד הלבן. נתנו לי תרופות ובדיקות, בחנו אותי ונתנו לי תרגילים עם הרגל שלי. אבל שום דבר לא עודד אותי- לא ליטופים, לא ממתקים ולא פינוקים.

יום אחד האישה בחלוק הלבן נכנסה, וכשהבחינה בעצב שלי, התיישבה לידי.

"ג'ינג'ר…" נאנחה "אני מבינה אותך מאוד. כל אחד איבד קרוב במשפחה או חבר במלחמה. מאוד מצער… האבל של כולם גדול מנשוא" יללתי, איך היא יכלה להגיד זאת בקלות? ליבי הייתה הטובה מכולן!

"ועדיין" המשיכה האישה "אנחנו לא נשברים. אתה ודע למה?" הזזתי את ראשי בשלילה "מכיוון שעם ישראל לא נשבר. לא משנה כמה אבדות נאבד, וכמה צער יגרמו לנו, הלהבה שלנו תמשיך לזהור למרחקים. כל כך הרבה גיבורים איבדו את נפשם, כל כך הרבה. גם ליבי הקטנה הייתה גיבורה, כשהצילה אותך.

הם לא הקריבו את עצמם לשווא, המטרה שלהם שנתמלא תקווה. ליבי לא הייתה שמחה אם היא הייתה רואה שימים שלמים בזבזת בחוסר מעש. המטרה של עם ישראל הוא להחזיק מעמד. להישאר. לקוות. רק כך נוכל להתגבר על הפחדים והכאב" הנהנתי בהבנה.

עברו ימים, ורגלי נרפאה. כך גם הבעלים שלי. שום דבר לא יכול לעזור לליבי, אבל אני זוכר אותה כל יום, וזוכר מה היא עשתה בשבילי.

ביקרתי בשדרות, רחוב הרקפת 45, המלא צבעים וריחות, שהוא קצת מזה וקצת מזה- הוא קצת מהכול.

שכבתי על הדשא בחצר הבית. והרהרתי. חשבתי על דבריה של האישה בחלוק הלבן.

אנחנו ספגנו אבדות, ונמשיך לספוג. העצב והאבל הם חלק מאתנו. אנחנו תמיד צריכים לראות את הטוב בכל דבר, ולקוות. ולהאמין. ולהישאר מאוחדים.

כי רק יחד ננצח.

"ג'ינג'ר!" קרא יעקב, הבעלים שלי. דילגתי אליו "בוא ג'ינג'ר" אמר יעקב בעצב "הבית מלון מחכה לנו. צפויה לנו דרך ארוכה, אך אנחנו נעבור אותה, יחד".

וכך הלכנו. הלכנו והמשכנו בדרך התלולה והמפחידה, בידיעה שיש עתיד שם בחוץ. אולי הוא לא יהיה מושלם, אבל הוא יהיה עתיד.

וכך נגמר הסיפור שלי. סיפור שנועד להפיח תקווה ואמונה. סיפור שסיפרתי מהלב. מקווה שיהיו ימים טובים יותר, שאחדות ואהבה ימלאו את העולם.

אה, לא סיפרתי לכם? אני חתול!

עד כמה אהבת את היצירה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן