בהשראת "גלויה מוואלדזה" מאת אמיר גוטפרוינד
הגלויה ועליה הכיתוב החגיגי באותיות לטיניות בשפה הגרמנית "Mit Liebe, von Waldez", "באהבה, מוואלדזה", בה מופיע ואדי בין הרים, עליהם יערות עד בגווני ירוק כהה, ובימין הוואדי שדות פרחים פורחים בשלווה אינסופית, ובשמאל הוואדי אחו מוריק, בו זורם נחל מפכפך קלות, בו פרה רועה ושתיים רובצות, וכן בית בנוי עץ עם גג עשוי קש ובקתה צרה ונמוכה לימינו, וכן הכיתוב באותיות לטיניות "מיט ליבה, פון ואלדזה", הייתה תלויה על פנים הארונית בחדר הקטן בו לן יוסף בשנותיו בכפר הנוער.
בחמסינים ובגשמי הזלעפות, בימות הסתיו עם פרוץ החצב, בימות החורף הגשומים, הכבדים והקודרים, כשרקפות צצו בין הסלעים, עם ימות האביב המלבלבים את פריחת הכלנית והחרצית, ועם הקיץ הכבד הארצישראלי-מזרח תיכוני אשר כילה את הפריחה כולה כליל. עם בחינות בגרות ועם חרישת השדה והזריעה והקציר והאסיף, עם ספיח ועם סחיש ודרדר חורג, עם לילות משמר על גדר הכפר, עם אהבה ראשונה ואיתה שברון לב שני, הגלויה עמדה על כנה, מפקחת על הסדר בארונית הקטנה שחלילה לא תפרוץ רוח רעה או תִּגְרָה בין מכנסיים לחולצה; טומנת בחובה את משפחת הלפרין הגולה, את המסע הקשה בקרון הקטן, האטום והעבש עם חוה והבל בנה, את התקווה כי הרע מאחור, את ההזדמנויות הכלכליות של עסקי האריגים במזרח היבשת, וכמובן, את חוקי העונשין אשר בדם נכתבו מאת הדיין, המחוקק והמבצע, הרם והנישא, האדם הפשוט; וחתומים בזאת- "אבא, אמא, יאנק, טולק, כאן בוואלדזה, יום ה', תמוז ה'תרצ"ט.".
עם תקומת מדינת העם בארצו, בארצה, לא בוואלדזה, הסתפחה הישר אל צבא ההגנה לישראל, צבא העם, ובלוחמה, בשוכבה ובקומה, ממש כמו על המדף אל מול החלון בבית, שם במעגן מיכאל, כמו על המדף, בלמה שוב פרצים עזים של רוחות שהביאו איתם חילות זרים, צבאות ענקיים של שש מדינות – צבאות עם רוחות וצבאות כרוחות, ממש כמו הרכב, ממש כמו המטוס, ממש כמו הקרבות והקרונות האטומים והצפופים הנעים מזרחה והמחרשה החורשת בשדה הדלעת. ובתום הטלטלה ובתום מלחמת עם שעמדה לבלי חַת מול שבעה גיסות של מלכויות מזרח, לא תֵּחַת הגלויה גם אם הושחת אפסיה וקצה, היא אינה פחדנית, לא כדי כך, אך בלויה היא.
ובאביב – כשאין נשקפת סכנה לגלויה ולשלמותה; בין כלות הגשמים להקיץ החמה היוקדת על הארץ, עם פרוץ גוני הירוק העזים של הארץ, עם כיבוש האדמה הרכה על ידי פרחים בצבעים עזים של להבות אש וגם שמים ומים וכל מני הכלאות משונות יפהפיות בין אלו לאלו- ורוד וסגול – גם פרחה וגאתה אהבתו של יוסף בקרבו. נעמי, בת הקיבוץ היפה וחדת השכל, הידענית והמבריקה, נישאו השניים בטקס בין חברות וחברי הקיבוץ; ובחופה, כנציגת משפחת הלפרין שנטרפה בשואה האיומה, באה הגלויה, במילותיה הגסות "מיט ליבה, פון ואלדזה", מייצגת אהבה שהייתה, מייצגת חיים שכבר אינם.
השניים, נעמי ויוסף, הביאו שישה ואחד מתימן ויחד הם שבעה ילדים ותשע נפשות, וגם גלויה; ובכל אותה העת עמדה הגלויה ממעל, ובשמם הזילה דמעה, ובירכה בדומייה עזה ועל-זמנית "בשעה טובה" בעת וגם "מזל טוב" בזמנו. לא היו לה ידיים לאחוז בהם תינוק ולא היה לה חזה לחבקו אליו כשבכתה הנכדה או האחיינית, אבל הייתה בה מילת אהבה בשפה רחוקה שאין דוברים אותה כאן, וגם כמה מילות תקווה ודברי מוסר למקרה שתאבד דרך הישר.
שנים אחר המלחמה ועם קבלת הגושפנקה הלאומית והבינלאומית על העצמאות, ולאחר החתונה והמשפחה והילדים והקיבוץ, הטרקטור החורש והקוצר, הגינה היפה של נעמי והספרים; בין קרש עץ דק ללוח זכוכית דק ובין ד' קורות קלות מוסגרה הגלויה ובלשכה צבאית נתלתה לראווה, עם "באהבה, מוואלדזה" לאחור ועם "אבא, אמא, יאנק, טולק, כאן בוואלדזה, יום ה', תמוז ה'תרצ"ט." לפנים, אומרת, לראווה: "כך וכך היה וכך וכך היום". גלוית בשורה, גלוית נקם, גלוית מפלה, גלוית התקומה.
גדלו הילדים והתפתחו, והגלויה, בין ד' קורותיה ומאחר סורג ובריח, חזתה בכול, ומבלי לפצות מילה. גיורא, יונתן ויוחנן הגדולים אט אט גדלו אף עוד והפגינו כישוריהם, חכמתם, אופיים המנהיגותי ויופיים. גיורא ויונתן ויוחנן החסונים, יפי התואר, המצטיינים בלימודים ועתירי החברות והחברים. בכל חזו ושמחו כלל המבוגרים בין כותלי הבית, יוסף, נעמי וגם אבא, אמא, יאנק, טולק, שם בוואלדזה, ביום תמוז חם בשנת תרצ"ט.
בשוב זרו לצבא, נתלתה כחונכת המשכן הגלויה על הקיר מאחורי השולחן שמאחוריו ישב מפקד. בפי עמיתיו, – זרו.
בין הלשכות, תמיד הייתה הגלויה תלויה באותו מקום, ולצידה שלט, תחילה מקרטון ואחר מזכוכית, ובו התפקיד, ולאחורי הדלת- מאחורי שולחן עץ, תחילה קל ואחר כבד, תחילה בדד ואחר לצד ספרי משנה ותורת המלחמה, וכן דגלים ועיטורים.
עם כליאת הגלויה בכלוב הזכוכית בבסיס הצבאי- שלה היה ככלא צבאי, אט אט החל מתרחק ממנה יוסף. לא זכר עוד את הנגזר עליו. המצווה עליו, המחכה לו מדי יום ה' בשבוע, בוואלדזה.
לעיתים, היה הוא שולח גלויה לגנזי מרומים, מבקש דחייה בכינוס בית הדין, סוחב עוון שבועיים על גבו ואז פורק כל העול ונושא עליו עונש כפול ומכופל; אך עם חלוף הזמן, החל נפקד מישיבות בית הדין אורח קבע, והפסיק הוא לשאת בעד עוונותיו, ושכח הוא מוסר אביו (וכאן גם תורת אימו לא הייתה כמעט כלל בלבו).
בלשכת מפקד גדוד 62 בחטיבה 6 ובלשכת מפקד בית הספר לקצינים ובלשכת מפקד גייסות השריון ובלשכת ראש מחלקת ההדרכה ובלשכת ראש אגף המטה הכללי ובלשכת אלוף פיקוד הצפון, בכולן הייתה תלויה אותה גלויה קטנה, שעם הזמן הפכה לא לכלי לחזרה בזמן, לא לדיין ולסנגורית ונאשמים, לא לבית אוהב ומשפחה, לא לילדות ולבגרות, לא לשולחן עמוס תבשילים מזרח אירופים ופולמוס וצער ושמחה ודין, אלא לסמל, היום היא רק גלוית מפלה וגלוית תקומה, דברי פתיחה והיכרות ראשוניים, עוד תמונה מעניינת על קיר, ולית דין ולית דיין.
חלפו השנים ובגרו הילדים והגלויה מהצד רואה אותם בביקוריהם החטופים בין בסיסי הצבא המשתנים, וכאילו רצתה לזעוק בכל מאודה משמחה והתרגשות, בראותה את מסע תקומותיה, תחילה מדינה ואחר משפחת הלפרין, זורע. גיורא, יוני ויוחיק כבר לא היו יותר נערים, כי אם עלמים חסונים. גיורא פרוע השיער הזהוב כבר חייל בסיירת המטכ"ל, מסב כבוד למשפחתו, לנעמי וליוסף ולסבא וסבתא, וכן פרח הטיס יונתן תכול העיניים, גם הוא מפריח בלבבות הקדמונים השמיימיים תקווה וגאווה ושמחה.
השנה היא תשכ"ז, והגלויה כבר נעקרה ממושבה הצבאי האחרון, והיום היא כבר גלויה בלויה במילואים. עם שחרור זרו מן התפקיד והשירות, שבה היא לביתה משכבר הימים, מעגן מיכאל. ובנוחה כמעט על אותו המדף, שבה אל מדף ממנו נשקף הים הגדול והכחול, מכרה משכבר הימים, אשר עם ערב ועם בוקר היה מכה הוא בה ברוחותיו העזות, היה רוסס עליה את טיפותיו המלוחות. כיום, יש לה זכוכית מחוסמת וארבע קורות וקרש עץ לשמרה, ובלאו הכי, מה יקרה אם תבלה עוד קצת? או אם תכלה כליל? היא עודנה משקיפה אך כלב לא מביט בה, ובטח לא יוסף, שאיננה בטוחה עוד כי הוא יוסף, הוא לבטח יותר "זרו" מאשר "יוסף". והיא עודנה "אבא, אמא, יאנק, טולק, כאן בוואלדזה, יום ה', תמוז ה'תרצ"ט." אך הוא, איננו הוא. אין בו יראה ולא נעשה עמו דין, ושק חובותיו הולך וכבד, ובקרוב יכרע תחת נטלו, תחת חטאיו שעל גבו הוא סוחב, היא יודעת, המקשרת בין הנשגב לשפל, בין בית דין של מעלה לבית הדין המיותם של מטה, היא כבר יודעת.
באייר חגג הקיבוץ 19 למדינה ו-18 להיווסדו, ובצל החגיגה נותרה לה הגלויה על כנה, משקיפה עדיין אל הים הגדול אשר כבר 18 שנים מתגרה בה, להם ידיעה משותפת שממתיקים הם סודות עמוקים, זיכרונות, אהבות וחורבן.
ובחלוף מספר ימים- מה הם עשרים ואחד ימים כנגד עשרים ושמונה שנים? כחציר יבש וכציץ נובל וכעשן כלה. חזר הרכב לטרטר, וגם המטוס, הקרבות באדמת נכר, הקרונות, המחרשה, ונשבה רוח פרצים עזה מאין כמותה, מתוך הבית, רוקנה אותו מאוויר, ופרצה לה מלחמה. וכמעט בטרם התחילה כבר היא הוכרעה, ואין דבר אשר ישנה את העבר. העבר כתוב בדם, – הן רק כמה קווים ונקודות שיכולים להשתמע כ"אבא, אמא, יאנק, טולק, כאן בוואלדזה, יום ה', תמוז ה'תרצ"ט." וגם כ"יונתן בנכם נפל עם מטוסו בחזית הסורית ברמת הגולן בשעת תקיפת שדה התעופה של דמשק ונהרג", ואין זה משנה דבר לא ישתנה אחרי שהמוכר נקרע באלימות בוטה, אחרי שעלם תכול עיניים נפל משמיים זרועי אש, ועלה חזרה אליהם בסערה עם שתי כנפיים וברכת שלום, שנכתבה אף היא בדם, דמו שלו.
יונתן נהרג, מת.
בלילה הבית הורק, אין בו נפש חיה. הנפשות נסתלקו מן המקום ובממלכת החושך והשכול החדשה משלו שניים בנתינה אחת. השניים- הרוח והים, והנתינה- גלויה קטנה שמשפל עלתה לגדולות ושבה לשפל, שרועה על רצפה בין שברי זכוכית וקרשי עץ, מתבוססת בדמעות ים. הרוח המושלת נופפה בעוצמה במלוא הגאווה בווילונות ובדגלים לכבודה, הים המושל ניצח על תהלוכת גלים מתופפים ומתנפצים והולמים אדירה ומחרישת אוזניים לכבודו, והגלויה בעודה הולכת ומחווירה, בקושי מוסרת אהבתה, כאילו ממלמלת בכוחות אחרונים מילות תקווה ודברי מוסר, ומוסרת דרישת שלום ממרומי מרומים, בשם עלם חמודות תכול עיניים, שזה עתה הגיע לפתח העדן ושמו יונתן, ולצידו אבא, אמא, יאנק, טולק, שם בוואלדזה של מעלה, יום ב', כ"ו באייר ה'תשכ"ז.
ובבוקר, כבכול הבקרים, חזרו הנפשות הרצוצות לגופיהם הדואבים, ובקשו באותו אופן שבו מהם ניטלה נשמה ועם פקיחת עיניים, אנא, השיבו את הילד שלנו. בתפילה לאלוהי הרוחות ולים הגדול, אשר בשלהם המשיכו, העריצים, רק הוסיפו לנשוב ולנפנף בווילונות ובדגלים ולשרוק בחלונות ולהתנפץ על חולות ולהמטיר דמעות מלוחות על כולם. הגלויה המיותמת הגוססת נלקחה בידיים רועדות ואוהבות, מחפשות תקווה ושייכות, נדחקה בחטף אל כיס אחר, כיס סקרן – שבקש לאחוז בזיכרון, לאחוז במשפחה, לאחוז באהבה, לזכות לקשר עם גנזי מרומים, שישפטו בדין וברחמים מאלוהיי המשפט, מדיינים ומסנגורים וממלאכים מכונפים תכולי עיניים – הכיס של יוחנן זורע, יוחיק.
חלפו שנים מספר, והנה יום הדין, בא לכפר על עוונותינו וחטאותינו, י' בתשרי, שנת תשל"ד. יוסף מזה שנה תמימה לא עמד בפני אף דיין מרומים, ושנים רבות מספור לא התייצב לדיון בפני אב בית הדין בוואלדזה, כאילו בנפול בנו שלח מלאך אל העדן לסנגר עליו ולבקש בשמו רשות היעדרות מהדיונים בבית הדין, מאז מלחמת ששת הימים, שלמעשה הייתה מלחמה של יום אחד, מלחמה שהוכרעה ביום אחד. בחמש דקות לשעה חמש אחר הצהריים, התייצבו בני משפחת זורע, שמונה נפשות במספר ומלאך לוויה אחד, בפתח בית הכנסת- לענות נפשותיהם ולהתיר נדריהם ולבקש כפרה וסליחה וחתימה טובה; וגלויה אחת, ואלדזה, אף אילו רצתה להתענות ולבקש סליחה וכפרה לא יכלה, כי מופקדת הייתה באותה השעה בארוניתו של יוחיק, לוחם השריון, רוכב מרכבות הברזל, העלם החסון והגבוהה, עם השיער החום והעיניים החומות המבריקות.
ולעת בוקר, עם תפילות היום, נדמה היה כי ניתן לשמוע איזו רוח חרישית נדחקת בין החלונות והדלתות, שורקת שריקה עולה ויורדת, כנועה, מבקשת רחמים ומתחננת לתפילה, עליה ועל בניה, כאילו מתריעה; רשרשה היא את פרוכת ארון הקודש, נאחזת בו, מנצלת את שערי השמיים הפתוחים כדי לבקש הצלה. הרוח לא פסקה, ונדמה היה כי ככל שסגרו את הדלתות ואטמו את החלונות יותר, היא הייתה זועקת יותר, מבקשת התייחסות, מבקשת לעורר הלבבות, מנסה בכל מאודה לדחוק את הקץ, את הבלתי נמנע. הגלויה המופקרת בבית כבר הכירה רוחות בימי חייה, רוחות נעימות ורגועות שמקלות ממעמסת חום, רוחות חורף משתוללות, רוחות ים מתריסות ומתגרות, וגם רוחות מלחמה, אך רוח חורבן, שמעה רק פעם בחייה, ביום הולדתה, ואלדזה, יום ה' בתמוז ה'תרצ"ט.
"את תפילת יום הכיפורים אמרו הנערים והגברים של ישראל בטליתות של חאקי. וכל מי שנפרד מהם כאשר יצאו לדרך – האבות והאימהות והרעיות והילדים הרכים – התפלל שתפילתם תרצה. המלים העתיקות שבמחזור לבשו משמעות חדשה, נוראה ומלאת הוד. כל מה שנאמר בהן על החיים ועל המוות, על הדין ועל הרחמים, נעשה קרוב מאד, ממשי מאד, אישי מאד. כאשר יצאו ההמונים מבתי הכנסיות והלכו אל מקומות האיסוף של יחידותיהם, ראשיהם עדיין עטויים בכיפות ולבם כבד עליהם מחמת הפרידה הפתאומית ומחמת משא האחריות שהועמס על כתפיהם. הכבישים המוליכים אל מרחבי סיני ואל הרי הגולן נהפכו לבתי תפילה, ומהאוטובוסים והמשאיות נישאה תחינה חרישית…" וכך, בשלוש דקות ספורות, פשט יוחיק את מדי התפילה ולבש מדי צבא, לקח תיקו ומילא מימיה, בקש מה' צבאות סליחה וכפרה וברכת הצלחה, לגם ואכל ורגע לפני שיצא פתח הבית, חטף מארוניתו את הגלויה, סמל לחורבן שלא ייתן לכדוגמתו לשוב עוד; סמל למשפחה, סמל לאהבה, סמל לסכנה ולרדיפה. עלה על האוטובוס המטרטר, ונסע יחד עם גברים ועלמים מופתעים ומבולבלים, חלקם עוד חבושי כיפות, אל רמת הגולן, אל מפלצות המתכת, מרכבות הברזל, בדרך לבלום את הסורים.
ויהי ערב ויהי בוקר ושוב יערוב היום, הילדים בחדריהם ויוסף ונעמי בסלון ביתם, כשנשמעו דפיקות על הדלת; ושוב מילים שנכתבות בדם, ושוב פלאפל ושתי חרבות על השכם ועוד קצין מאחור משתרך, ושוב רוחות פרצים, ושוב הים גועש וגואה, ושוב הכומתה עוברת ליד ולכתף, ושוב "מר וגברת זורע", ושוב העולם מסתחרר, שוב עלם אובד. שוב רוח מטורפת טורפת את גינתה של נעמי, עורפת את מיטב השושנים. "יוחנן נפל בקרב בסינדיאנה שברמת הגולן. טיל פגע פגיעה ישירה בטנק שלו והוא נהרג במקום. בכיס הסרבל שלו נמצאה גלויה".
והנה היא, גלויה וידועה וחרוכה ודהויה ובלויה מושטת לפניך, יוסף, שווה לך, גלויה באבלה וידועה לפני הדיין וחרוכה ודהויה ובלויה, זועקת לך פגועה וכאובה: "מוצה הדין".
~ לזכר אלוף במיל' מאיר "זרו" זורע ובניו יונתן "יוני" ויוחנן "יוחיק" זורע ~
