יוסי היה ילד צעיר בעל מידות טובות, היה אוהב ומכבד את הוריו .
כשהתחילה מלחמת העולם השנייה והשואה הנוראית ליוסי ולמשפחתו לא היה בית קבוע, כל פעם הם נדדו מבית לבית בגטו הצפוף. ליוסי היו ארבעה אחים, הם אהבו לשחק וללמוד ביחד. הגיעה שנת 1941 יוסי כבר היה גדול יותר הוא עזר להורים שלו להשיג מזון למשפחתו.
“יוסי” אימא שלו כל פעם קראה לו לחזור הביתה כי מסוכן בחוץ. באותו הזמן ירד שלג חזק והיה קר לפתע נשמעה דפיקה חזקה בדלת המשפחה הסתתרה מפני הנאצים. הנאצים הגיעו! אמו של יוסי קראה בקול חלש. ההורים של יוסי שמרו על אחותו הקטנה מפני הנאצים האכזריים.
אמו של יוסי, מרים, פחדה שהעניינים רק יתדרדרו. היא השיגה תעודות מזויפות כדי שיוכלו להתחזות לגויים ולא ליהודים, אבל אמו השיגה רק לשלושה אנשים ולא לכל משפחתם. היא הצטערה על כך כל כך. יוסי כל כך אהב את אמו שהוא לא רצה להיפרד ממנה והם לא השתמשו בתעודות הללו.
בשנת 1943 אמו של יוסי חלתה בחצבת, היא לא הייתה במיטבה כמו שהייתה פעם. יוסי אמר :”עכשיו לא אהיה לי מאכלים מבית אימא ויחסרו לי חיבוקיה החמים.” הנאצים לקחו את אבא שלו למחנה אושוויץ ושם הוא עבד קשה ולבסוף מצא את מותו.
התגעגעתי מאוד לאבא שלי שהיה גם מפנק אותי והיה דואג לכל מי שהיה צריך עזרה. נודע לי שגם אח שלי שלמה נלקח לגטו. אני התחבאתי במקום מאוד מסתורי שאף אחד לא היה חושב לחפש בו. למרות זאת בתנאי המצב שהתחבאתי היה לי מאוד קר. סבתא שלי נתנה לי מתנה, היא הביאה לי שרשרת זהב שהתליון שלה היה בצורת מגן דוד, שמרתי על השרשרת והיא נתנה לי כוח. כל כך רציתי לעלות לארץ ישראל כל המשפחה שלי רצתה לעלות לארץ ששם היו אבותינו.
בשנת 1944, זה קרה בזמן שאני וחבר שלי מנחם הסתובבנו בחוץ בכיכר, אחד מהחיילים הנאצים ששמו דיוויד תפס אותנו ולקח אותנו למקום מסתור, לא ידענו מה קורה הכל התבלבל לנו בראש.
עד שדויד הסביר לנו שהוא יהודי אתם בטח שואלים את עצמכם שהשם דויד הוא יהודי ? אכן כן .
אבל בראשו של דיויד שאת השם הזה הוא לא ידע. הוא התחיל לספר בקול נמוך ועצוב שכזה, שבפעם אחת שהוא היה ילד, אימא שלו שנאה את היהודים אבל גם היא הייתה יהודייה, והיא לא הסבירה לו את כל המצוות שהיהודים היו צריכים לקיים. הוא לא ידע מה זה תפילות ומה זה חגים יהודיים.
עד שבפעם אחת הכל השתנה. זה קרה שיום אחד שדויד הלך ופתאום הוא נפגש בנער יהודי שבכה, גם דויד שנא את היהודים כמו אמו. הוא התחיל לקלל אותו בפולנית ולהרביץ לו.
הייתה פעם אחת בא אלי איזה יהודי והסביר לי מה זה יהדות. הכרתי שירים ומנגינות כי אבא שלי אהב מאוד את כל השירים והמנגינות של היהודים. בשבת הוא היה עושה קידוש בסתר מכיוון שאשתו ממש שנאה את היהודים. הוא היה לפעמים מזמזם מנגינות ושירים נעימים.
כשגדלתי אמי לקחה אותי לצבא של הנאצים ומכאן הכל מתחיל, התרגלתי לכללים של הנאצים ומה צריך לעשות ליהודים. אני בתור מישהו שלא ידעתי מה זה יהודים ושהם העם נבחר. כל הסיפור שדיויד סיפר לי זה היה בחוץ, על הספסל ואף אחד לא התקרבו אלי ואל דיויד.
דיויד גידל אותי בביתו הנעים. הוא היה מכין לי ארוחות טעימות במיוחד רק בשבילי. ויום אחד דיויד לא שב לביתו הוא היה תמיד חוזר בשעה מסוימת והוא לא חזר, מאוד דאגתי לו הוא היה הבנאדם היחיד שעזר לי בכל מה שהייתי צריך עזרה. השעה הייתה שתיים עשרה בלילה עדיין דיויד לא חזר הביתה, ממש נבהלתי. נחכה למחר בבוקר ונראה מה יהיה אתו. באותו הלילה לא הצלחתי להירדם מרוב פחד. למחרת בבוקר עדין לא ראיתי אותו, כנראה הוא נהרג חשבתי לעצמי.
לפתע שמעתי דפיקות בדלת לא ידעתי מי זה. שאלתי מי בדלת? ואז ראיתי שזה דיויד פתחתי לו ושמחתי כל כך ! עד שבכיתי מרוב דאגה , כל כך חששתי שהוא כבר לא יחזור.
ביקשתי שיעצום עניים ושלא הסתכל והוצאתי מכיסי שרשרת זהב שקיבלתי מסבתא שלי ושמרתי עליה.
הוא נורא התרגש מאוד ואפילו בכה מרוב אושר. זה היה רגע שאני לא אשכח בחיים שלי.
נגמרה המלחמה אני ודיויד עלינו לארץ ישראל, הנאצים כבר לא חיפשו את היהודים.
הדרך לארץ הייתה כל כך קשה ומסורבלת. עברנו כמה ערים ומדינות עד שהגענו ליעד הנכסף.
כל הדרך לארץ דיויד סיפר לי אודות חייו אישיים, מה קרה לו ואיך הוא הגיע למצב שהיה חייל של הנאצים.
“סוף סוף הגענו לארץ ישראל” דיויד קרא בכל נרגש. שמחנו כל כך הלכנו לירושלים והודנו על הנס הזה.
היה לי כל כך קשה שלא הייתה לי משפחה בארץ ישראל ,כי כולם נהרגו במלחמת עולם השנייה.
התפללתי שיהיה לי קל להיות בחברה בארץ ישראל. אני ודיויד קנינו בית בישראל שמחנו כל כך והודנו על הנס הגדול שקרה לנו.
