דוקטור שמירץ/ מיתר איבגי

לא משנה כמה ניסיתי להשתלב, תמיד הייתי האחד שנשאר בחוץ. הכבשה השחורה. בנוסף לזה תמיד הציקו לי. אבל הילד שהציק לי הכי הרבה היה קֵמְרון, הוא הילד הזה שכולם אוהבים, הילד שטוב בהכל בלי להתאמץ בכלל, הוא הילד עם הכי הרבה ביטחון עצמי שאין לו יום רע אף פעם. בניגוד אליו, אני הילד השקט, הילד שהילדים בכיתה תמיד מתרחקים ממנו, זה שתמיד נבחר אחרון במשחקים. הייתי המון לבד ואת הזמן הזה ביליתי עם החברה היחידה שלי, זואי. היא ואני אהבנו מאוד ליצור חומרים ואפילו רובוטים ומכשירים מכל מיני דברים שמצאנו.

תמיד ניסיתי להרשים את המורים והילדים בכיתה עם הדברים שהכנתי. אבל זה תמיד התפוצץ או נשרף, כולם חשבו אני 'הנבל'. אבל קמרון היה 'הגיבור'. הוא תמיד הרשים את כולם בלי שעשה כלום. נמאס לי יום אחד מההצקות, אז הלכתי למעבדתי בדיוק כששפכתי את החומר האחרון לשיקוי שלי קמרון נכנס לחדר. "מה אתה עושה?" הוא שאל, לועג. לא עניתי לו. "אתה שופך מיץ למבחנה? עכשיו זה ברור למה שום דבר לא מצליח לך" כשהתעלמתי ממנו שוב, הוא חטף את המבחנה מידי ושתה את התכולה שלה. "מה עשית? יכולות להיות לך תופעות לוואי קשות מאוד!" אמרתי לו, לא שאכפת לי אבל להורים שלו בטח אכפת. "טוב, אני עף מכאן" הוא אמר. כמה דקות אחרי, המנהל קרא לי למשרדו כי "לקמרון יש כאבי בטן קשים מאוד בגלל מה שהבאת לו לשתות, זה רשע ביותר מצידך. זה כאילו הדבר היחיד שאתה טוב בו זה להיות רשע. אתה לא יכול לתת לזה להיות הגורל שלך." זה באמת הגורל שלי? להיות רשע? אני די מאוכזב, אבל רגע, אולי זה כן הגורל! להיות רשע זה הדבר האחד שאני טוב בו! ואז הבנתי, אם אני הייתי הנבל. אז אני הולך להיות הנבל הכי נבלי מכולם!

כמה שנים אחר כך, כשיצאתי מבנק שנשרף מאחורי, עם תיק מלא בכסף ראיתי בחור מעופף מולי. "שלום, זוכר אותי?" שאל הבחור, בחנתי אותו והבנתי "קמרון!" הוא חייך חיוך מלא בשיניים ישרות ולבנות, "איך אתה עף? איפה החוטים השקופים?" "בעזרת המיץ ששפכת למבחנה שלך כמובן. מאותו היום אני אפילו יכול לירות לייזר מעיינים! היית מאמין?". לא ידעתי שהשיקויים שלי יכולים להיות עוצמתיים כל כך. הסתרתי את התלהבותי והתחלתי ללכת לכיוון מכוניתי. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאל קמרון. "למכונית שלי" אמרתי. "אתה הרגע גנבת מבנק אני לוקח אותך לכלא" הוא תפס אותי ועפנו יחד אל עבר השוטרים שאגב הסתנוורו משיניו המבריקות.

וככה, בתחנת המשטרה המקומית התחילה קריירת החיים שלי, ואני פשוט אוהב את זה! מהר מאוד הקרבות שלנו התחילו להתלהט. הוא היה מנצח בכמה ואני כמעט ניצחתי באחרים. הוא קרא לעצמו "סופרקֶמְ" המגן של 'מַַנַפָּהסיטי'. אני החלטתי לבחור משהו יותר צנוע: "דוקטור שְמירְץ"  גאון פלילי יפה תואר להפליא, ומאסטר של כל הרשעים!

*   *   *

היה קר בתא הכלא שלי. לא היה בו הרבה רק כיסא, שרפרף וטלוויזיה קטנה. לא שזה הפריע לי אני גם ככה יוצא מפה בקרוב. "קיבלת חבילה" אמר הרולד. קצין המשטרה האהוב עלי. דרך חלון בתא שלי הוא הראה לי חבילה קטנה בצורת מתנה, הרולד פתח אותה והוציא כרטיס ברכה קטן וצמיד עשיו ברזל. "כתוב פה שזה מ'סופרקמ', 'בשביל שתהיה שמח ביום שלי" הוא קרא את הפתק. "יש לו טעם טוב בתכשיטים, אני חושב שאשמור את זה לעצמי." הוא אמר וענד את הצמיד "יש סיכוי שתשחרר אותי? אני לא רוצה לאחר למסיבת 'יום סופרקמ" בקשתי, "אתה נבל ואתה במאסר עולם. אז אוי לא, אתה תאחר." הוא גיחך והלך. "באמת?" אמרתי, למרות שהוא היה רחוק מכדי לשמוע.

קולות מאבק התחילו להישמע ברחבי הכלא, וידעתי. התוכנית שלי מתחילה לעבוד. מיהרתי להתחבא מאחורי הטלוויזיה שהייתה מונחת על הרצפה, כששני סוהרים הכניסו אדם שנראה בדיוק כמוני לתא שלי, והושיבו אותו על הכיסא. "אתה לא תברח מפה יותר" אמר אחד השוטרים. ובזמן הזה הורדתי את צמיד הברזל מידו של האדם. יש לי שלוש דקות עד שהחומר מפסיק להשפיע עליו. ועלי. ענדתי את הצמיד ויצאתי מהתא במהירות. "כל הכבוד לכם, אל תתנו לו לברוח" אמרתי "כן, הרולד אדוני" אמר האחד שלא היה עסוק בלעצור את 'דוקטור שמירץ' מלהתפרע בכיסא. הלכתי בהליכה מהירה לעבר היציאה מבית הסוהר. "הוא מתחזה" שמעתי את הקול שלי אומר מאחורי. והמשכתי ללכת, סופר את השניות.

הייתי בחצי הדרך, יש לי שתי דקות. "אדוני המפקד" שמעתי מאחורי "אני ממהר" הגברתי את המהירות. "זה ממש חשוב אדוני" הקול אמר. הסתובבתי אליו וראיתי איש במדים בסביבות גיל 30 "מה אתה צריך". אחרי שלושים שניות של דיבורים מצידו הוא עזב אותי. יש לי רק דקה וחצי עכשיו, אני צריך ממש למהר. כמעט רצתי לעבר היציאה מתעלם לגמרי מכל השוטרים שהצדיעו לי. עשר שניות לפני שהחומר פג פתחתי דלת של מכונית אדומה "מה נשמע דוקטור שמירץ" אמרה לי הנהגת. "אין כמוך זואי, התוכנית שלך עבדה כמו קסם." אמרתי וחיבקתי את החברה הכי טובה והנאמנה שלי. "טוב בוא נברח מפה לפני שיבינו שמי שנמצא בתוך התא זה הרולד" היא אמרה והתחילה לנסוע.

"זואי" צעקתי וקולי נשמע ברחבי המפעל הנטוש, המפקדה שלי. "אני כאן" היא באה לעמוד לידי. "מצאתי את הדרך המושלמת להשתלט על מנפהסיטי, אנחנו רק צריכים לחטוף מישהו חשוב לסופרקמ, לתת לו ללכת למקום שבו החטוף לא נמצא ולכלוא אותו שם ואז להשתלט על העיר כשהוא לא נמצא" "אתה גאון" אמרה זואי "אבל איך נמצא מישהו שחשוב לו?".  "את טובה בלעשות מחקרים, אולי הוא דיבר על זה בחדשות?" הצעתי "אני הולכת לבדוק" אמרה זואי בעודה מתרחקת. אחרי כמה ימים של חיפוש זואי מצאה שהבן אדם הכי חשוב לו הוא כנראה אח שלו, ניק. אז יצאנו לדרך. "איפה אני?" שאל הנער הקשור על כיסא באמצע המפקדה. "אתה במפעל נטוש" אמרה זואי. "אתה חטוף עכשיו" "טוב לדעת" הוא אמר. זואי לא התלהבה מהעוקצנות שבדבריו "אז למה חטפתם אותי? סתם רציתם לחטוף מישהו אז פרצתם לבית או שזה היה מבצע שתכננתם שנים?" ההתעלמות המוחלטת שלנו ממנו לא עצרה אותו מלהמשיך לדבר.

למחרת זואי הצליחה להתחבר למסכים הגדולים בעיר והתחלנו לשדר "שלום אזרחי מנפהסיטי. ההודעה מיועדת לסופרקמ אני אשמח אם תפנו את תשומת ליבו. בטח שמת לב שאחיך נעדר." גיחכתי. דרך מצלמות העיר שפרצנו אליהם ראיתי את הפרצופים המפוחדים של האזרחים. "אני יכול לספר לך היכן הוא נמצא אבל בשביל זה אתה צריך מחר בחמש לפנות בוקר להגיע אל היער שבקצה העיר" בזה נגמרה ההודעה. מחיאות כפיים נשמעו מאחורי. "וואו נאום מרגש" אמר ניק בזמן שישב על הספה שחיסל את אספקת החטיפים שלנו.

למחרת בשש לפנות בוקר עדיין עמדתי בכניסה ליער, לא היה שום סימן לסופרמק באופק. החלטתי לחכות עוד כמה דקות, סופרקמ לא יוותר על אחיו נכון? כל החששות שלי התנדפו כשראיתי דמות מרחפת בשמיים כמה דקות אחרי. "היו פקקים בשמיים או שסתם קמת מאוחר?" התגריתי בו. "איפה אחי?" הוא שאל. "אחיך ממש פה, רק תלך אחרי" אמרתי והתחלתי ללכת. סופרמק שהלך אחרי לא נראה פיקח כל כך, הוא הלך עקום ועיגולים שחורים היו מתחת לעיניו. "לילה ארוך?" שאלתי "להזכירך חטפתם את אח שלי" הוא ענה. כשהגענו אל קרחת יער קראתי "זואי, תביאי אותו" והלכתי אחורה, בלחיצת כפתור קירות ברזל חזקים צצו מהאדמה ונהפכו לחדר קטן בו כלוא סופרמק. "לא חשבתי שיהיה קל לכלוא את סופרמק" אמרתי אל המיקרופון, קולי נשמע בחדר הקטן וראיתי את סופרקמ דרך המצלמה. "אתה לא תצליח לכלוא אותי דוקטור, אני חזק מהברזל, כמה מכות ואני בחוץ" הוא אמר והתחיל להכות את הקירות. בינתיים זואי ואני חזרנו אל המפקדה. ניר שהתעורר כבר השתחרר מהחבלים באיזו דרך והתהלך במפקדה בזמן שזואי ואני עבדנו על הרובוט הגדול שאיתו אנחנו מתכננים להשתלט על העיר.

"רק עוד כמה מכות" חזר סופרקמ על מה שאמר שוב ושוב בימים האחרונים. "אי אפשר לשים אותו על השתק?" שאלה זואי בזמן שצבעה את הרובוט. "חשבנו שלא צריך את אפשרות הזאת אז וויתרנו עליה בשביל ערב חטיפים זוכרת?" אמרתי "לא בחירה כזאת טובה" אמר ניק, הוא ישב על הספה, הוא נראה שמח יותר מהיום שחטפנו אותו. "לחטוף אותך הייתה בחירה לא טובה, הייתי צריכה לדעת שהדיבורים עוברים במשפחה, אני עושה הפסקה" זואי הלכה למטבח והשאירה אותי ואת ניק לבד. "אז מה קורה?" ניסיתי להתחיל שיחה. "בהתחשב בזה שאני לא בבית כבר כמה ימים אני בסדר עד כמה שאפשר" עוקצנות אופיינית לניק. "פספסת מבחנים?" שאלתי "לא שהייתי הולך לעשות אותם, בית ספר זה לא ממש הקטע שלי" "בית ספר גם לא היה הקטע שלי, תמיד הציקו לי האמת" הזדהיתי איתו, "טוב" הוא אמר ונלך לחדר שהקצנו לו. "מה קורה לו?" שאלה זואי בעודה אוכלת כריך. "אני לא יודע".

באותו הלילה דפיקה בדלת חדרי שהעירה אותי. "אני יכול להיכנס?" שאל ניק.  "כן ברור" שפשפתי את עיני בזמן שניק ישב על כיסא ליד המיטה. "מקודם אמרת שהציקו לך בבית הספר, איך התמודדת עם זה?" הוא הפתיע אותי עם השאלה אבל חשבתי קצת ועניתי "אני מצאתי לי תחביבים ופיתחתי אותם, אבל כמו שאתה רואה אני משתמש בהם בדרך די רעה. אבל אם הייתה לי הזדמנות לדבר עם עצמי מלפני כמה שנים הייתי אומר לעצמי שבחיים הכל תקופות, לא תמיד אני אהיה בסביבה שתציק לי ולהפוך לנבל כי זה אחד הדברים שאני טוב בהם זאת כנראה לא הדרך והיום אני מתמודד עם ההשלכות של מעשי, אני בורח ממעשר עולם! לא חשבתי אי פעם שזה המקום שאני אגיע אליו, ואם להיות אמיתי אני לא גאה בעצמי על זה" "תודה, לילה טוב" היה כל מה שאמר ניק לפני שעזב אותי לבד עם מחשבותיי. הדחקתי את העובדה שאני לא גאה במקום שאליו הבאתי את עצמי עד שדיברתי עם ניק, אני באמת לא יודע מה גרם לי לשתף אותו.

כמה שבועות עברו מאז השיחה של ניק ושלי ובכל יום ולילה חשבתי על מה שאמרתי. "למה אתה לא אוכל?" שאלה אותי זואי "מחר אנחנו סוף סוף משתלטים על מנפהסיטי אתה צריך להיות חזק" "אולי נדחה קצת את ההשתלטות?" שאלתי, "אתה לא רציני נכון? אנחנו חיכינו לעשות את זה מלא זמן. זה החלום שלנו!" היא התעצבנה. "אתה מעדיף להיות כל החיים שלך בכלא מאשר לשלוט על העיר? אתה רוצה שאזכיר לך את כל מה שהעיר הזאת עשתה לך?" "אני יודע מה העיר עשתה לי, אבל אני הבנתי שאני לא גאה באיך אני חיי את החיים שלי ואיך שאני חיי אותם" "אני לא גאה באיך שאני חיי" היא חיקתה את קולי בזלזול. "אם אתה לא תעזור לי להשתלט על מנפהסיטי אז אני אעשה זאת לבד!" היא אמרה ויצאה בסערה מהחדר. "אנחנו חייבים לעצור אותה" אמר ניק שכנראה התעורר מריב. "נכון אבל איך" שאלתי בתסכול. "בעזרת סופרקמ"

המשך יבוא