נשכבתי על הדשא, מביטה בעננים
שחורים, מאיימים, תוקפניים.
האחד בשני כמו לנצח נלחמים,
עד הניצחון אליו הם מייחלים.
מי גדול יותר, מי חזק יותר,
מי נחוש יותר להיות מהיר יותר.
והעננים, הם ממשיכים במלחמה שלהם
והדם נשפך, עלינו;
הם נפצעים, ואנחנו ממשיכים
הדם שלהם, הברכה שלנו.
הם עוף החול, ודמעותיהם עלינו נושרות-
הנשמות שלהם נפצעות, בזמן שאותנו הן מחזקות.
וכך נמשך לו מעגל החיים,
בכולנו הוא מכה גלים.
ודמעה אחר דמעה נופלת
פעם מרפאת, ופעם הורגת.
תגובה אחת
שיר יפה ומעורר השראה. נהניתי.