הַצֵּל שֶׁל אָחִי / אלינור סאפר

אֲנִי אֲחוֹתוֹ שֶׁל חַיָּל,
שֶׁנִּלְחַם עִם חֲלוֹם בַּיָּד,
וּבְלֵב פְּחָדִים, כְּאֵב,
הוּא יָצָא אֶל הַקְּרָב,
וְהִשְׁאִיר אוֹתִי כָּאן, מְחַכֶּה.
זוֹכֶרֶת אֶת הַצְּחוֹק שֶׁלּוֹ,
אֶת הַשִּׂיחוֹת בַּלַּיְלָה,
אֵיךְ הָיִינוּ חוֹלְקִים סוֹדוֹת,
וְאֶת הַחֲלוֹמוֹת עַל הֶעָתִיד.
אֲבָל אָז הַמִּלְחָמָה קָרְאָה לוֹ,
וְהַשֶּׁקֶט נִשְׁבַּר.

הַטֵּלֵפוֹן צִלְצֵל,
בִּפְנִים שֶׁקֶט מָתוּחַ.
"הוּא לֹא יַחְזֹר הַבַּיְתָה",
הַמִּלִּים הַלָּלוּ נָחֲתוּ עֲלֵי כְּמוֹ רַעַם בְּיוֹם בָּהִיר.
וַאֲנִי, אֲחוֹתוֹ, נוֹתַרְתִּי עִם הַכְּאֵב,
עִם הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁמַּכְבִּידִים עַל הַלֵּב.

הָיִיתִי גֵּאָה בּוֹ,
אֲבָל עַכְשָׁו הַגַּאֲוָה מִתְעַרְבֶּבֶת
עִם עֶצֶב נוֹרָא,
עִם כְּאֵב שֶׁמְּמַלֵּא אֶת הַחֶדֶר,
כָּל פִּנָּה, כָּל זִכָּרוֹן נָטוּעַ בּוֹ.

הַמִּלְחָמָה לָקְחָה אוֹתוֹ,
אֲבָל הִיא לֹא לָקְחָה אֶת הַזִּכָּרוֹן,
הוּא חַי בִּי, בְּכָל דִּמְעָה,
בְּכָל צְחוֹק שָׁקֵט,
בְּכָל יוֹם שֶׁעוֹבֵר.

הָאֲנָשִׁים סְבִיבִי לֹא מְבִינִים,
אֵיךְ זֶה לִחְיוֹת עִם הַצֵּל שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר,
אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת הָאָחוֹת שֶׁל נוֹפֵל,
וְהָעוֹלָם מַמְשִׁיךְ,
כְּאִלּוּ שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה.

אֲנִי יְשֵׁנָה עִם הַתְּמוּנָה שֶׁלּוֹ מִתַּחַת לַכָּרִית,
מַרְגִּישָׁה אֶת הַגַּעְגּוּעִים נוֹשְׁקִים לִי עַל הַפָּנִים,
כְּשֶׁהַלַּיְלָה שׁוֹקֵעַ,
וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי,
הַאִם הוּא יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ?
הַאִם הוּא רוֹאֶה אוֹתִי מִמֶּרְחַקִּים?

אָז אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה,
כְּדֵי לְשָׁרֵת אֶת הַזִּכָּרוֹן,
כְּדֵי לְהַקְרִיא אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם,
לְכָל מִי שֶׁעֲדַיִן חַי,
לְכָל מִי שֶׁעֲדַיִן נִלְחַם,
וּלְכָל מִי שֶׁפּוֹחֵד לִשְׁכֹּחַ.

כִּי הָאָח שֶׁלִּי הוּא לֹא רַק זִכָּרוֹן,
הוּא חֵלֶק מִמֶּנִּי,
אָז אֲנִי אֶהְיֶה הַקּוֹל שֶׁלּוֹ,
הַסִּפּוּר שֶׁלּוֹ,
הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא תִּדְעַךְ,
בֵּין הַצְּלָלִים שֶׁל מִלְחָמָה לְשָׁלוֹם.