האגדה על הגן

מסופר על אגדה בת 100 שנים.

האגדה מספרת על גן משחקים נטוש, באגדה מסופר על מאות ילדים שנעלמו ונשכחו דרך הגן, כשאני מתכוונת נעלמו-אז זה באמת נעלמו, כאילו מעולם לא היו.

נכון שזה לפני 100 שנה, אבל אני מרגישה שזה קרה גם למישהו מחיי.

אה רגע, אני עלמה, בת 15,  אני בת יחידה וגרה בבית לא גדול ולא קטן, יש לי כלב בשם מיילו,  אמא שלי רופאה אז אני בקושי מתראה איתה, לרוב בלילות … ואבא, אבא מת במלחמה, לפני כשלוש שנים.

אני מגדלת את עצמי, מכינה לעצמי אוכל, מעסיקה את עצמי, אבל לא באתי לספר על עצמי. באתי לספר על מקרה ששינה לי את החיים.

זה קרה לפני מספר חודשים אני לא זוכרת עם מי אבל אני בטוחה שזה היה עם מישהו קרוב אליי.

ראיתי במשרד של אבא עיתון. היתה שם תמונה של גן משחקים שהיה נראה ממש מהנה.

היה תאריך כתוב למעלה: " 25 לספטמבר 1870". רציתי לראות אם הגן עוד קיים.

לקחתי את העיתון, בקבוק מים והלכתי לפי הכתובת שהייתה בעיתון. אני דיי בטוחה שהיה מישהו איתי, אבל לצערי אני לא זוכרת מי .

באותו הזמן לא ידעתי על האגדה, רק לאחר המקרה… המקרה המוזר.

לאחר חיפושים רבים מצאתי את הגן, הוא היה נראה הגן הכי כייפי בעולם.

היה שם חמש נדנדות, שמונה מגלשות- כל אחת בצבע שונה, קרוסלה אחת, אבל לפני הכל היה שער .

פתחתי את השער, הייתה לי הרגשה שהגן היה מלא, אך לא היה אף אחד.

הייתה שם מגלשה בצבע צהוב, היא ממש תפסה לי את העין, משהו שם ממש משך אותי אליה.

כשאני כותבת את זה עכשיו אני ממש זוכרת שמישהו רץ למגלשה אבל זאת לא הייתי אני, אני בטוחה בכך.

חזרתי לבית עם הרגשה של חוסר, חוסר גדול, נשכבתי על הספה ונרדמתי, לאחר שינה טובה הרגשתי ליטוף על פניי, ליטוף מוכר, אמא חזרה לבית.

היא ביקשה שאכין לה לאכול היא אמרה שעבר עליה יום מתיש במיוחד,

שאלתי אותה האם היא מרגישה הרגשה של חוסר.

היא ענתה שלא ממש, הכל נראה אותו הדבר.

עליתי לחדרי ומול החדר היה דלת סגורה כאילו לא ראיתי אותה מעולם, פתחתי את הדלת והיו בחדר מיטה, שידה, כיסא, ספרים, וילון, ארון … הוא היה ורוד, סגול ואדום , היו מפוזרים בגדים בכל מקום, כמו חדר של ילדה בת שש.

הסתכלתי על השידה וראיתי תמונה, היא הייתה בגינה שלנו, הכל נראה אותו הדבר, הפרחים, הגדר, השער לבית, מיילו הכלב שלנו.

 היו בה שתי ילדות קטנות עם חיוך ענק על פניהן.

אחת הייתה אני אבל השנייה .. לא מוכרת, היא הייתה נמוכה ממני עם שתי צמות לצידי הפנים.

סובבתי את התמונה והיה כתוב "עלמה ומיכאלה בן עמי."

למעלה היה תאריך " 1968"  

עלתה בי הרגשה שאני מכירה את הילדה.

עזבתי את זה בשקט, עברו כשבועיים וכבר הספקתי לשכוח מהמקרה הזה.

לאחר כשנה החלטתי לסדר את הארון ומצאתי את העיתון, אותו עיתון שדחף אותי ללכת לגן בפעם הראשונה.

וגם עכשיו, בפעם השנייה, חששתי ללכת שוב לגן, שוב להרגיש כאילו הגן מלא? שוב ללכת לבית עם הרגשה של ריקנות ושכחה? ואם יהיה שם מישהו … מה אעשה? הלכתי לגן עם התמונה וחולצה שהייתה על המיטה של הילדה.

ברגע שפתחתי את השער ונכנסתי לגן, ילדה קטנה יצאה מהמגלשה וצעקה את שמי ואחריה עוד מאות של ילדים- גדולים, קטנים, אפילו בגילאי שנה – שנתיים, כאלו עם בקבוק מים וחטיף במבה ביד, כאלו עם כתם פסטה אדומה על החולצה,

אבל אותה הילדה, הילדה הזאת שהייתה איתי בתמונה. הילדה הזאת רצה אליי.

ברגע אחד כל הזיכרונות חזרו, הילדה הזאת היא אחותי, אחותי הקטנה.

אז מעולם לא הייתי לבד? מעולם לא גידלתי רק את עצמי? גידלתי גם אותה?

כשהזיכרונות חזרו אליי שאר הילדים נעלמו, שוב.

חזרנו לבית , מיכאלה רצה לאמא ואמא חיבקה אותה כאילו מעולם היא לא נשכחה.

עד כמה אהבת את היצירה?