"עוז? עוז!" התנערתי מהרהוריי. סבא ישב בפנים כעוסות וניכר היה עליו שאינו מרוצה. "אני מנסה סבא, אבל אני לא מצליח!" התגוננתי במהירות. "אתה כנראה עסוק ביקום מקביל משלך! עכשיו אני מבקש שתתמקד, תנקה את הראש ותתחיל בבקשה לקרוא את שני פעם נוספת. אני רוצה לראות שאתה כבר שולט בקריאה!" עצמתי את עיניי בחוזקה וניסיתי להשתחרר מן המחשבות שאפפו אותי. זה לא היה קל אבל התחלתי בקריאה. "זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּֽר וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֨יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹֽאמְרוּ־לָֽךְ:" הפעם, קראתי כראוי.
"בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם… ה' בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר:"
"קראת היטב!" הילל אותי סבא. "אם תמשיך בקצב הזה, אני בטוח שנוכל להשלים את הפרשה לקראת בר המצווה שלך" אמר סבא. "יש לנו עוד בדיוק שבוע… אתה בטוח שנספיק?" שאלתי.
"אני בטוח". השיב סבא. "כעת, אשמח שתחלוק איתי מה עובר עליך. משהו, וזה ללא קשר לבר המצווה, מפריע לך ומטריד אותך מאוד". השפלתי את ראשי. "טוב, כמעט צדקת. יש משהו שצריך להיעשות-אך הוא קשור באופן הדוק לבר המצווה. אבא ביקש ממני היום שאכין דרשה, ביחד איתך. אתה יודע שהוא יגיע רק עוד חמישה ימים". "כן, אני יודע." סבא הפתיע אותי. "אביך עדיין במילואים בצפון. שוחחתי איתו היום והוא גם דיבר איתי על זה. יש לי רעיון, אבל אני צריך שתאמר לי מה דעתך".
"ומה אתה מציע?" שאלתי. וסבא החל לספר.
" באותה שבת, הייתי ילד צעיר, בן כמעט 15 כשהאזעקות העירו אותנו". סיפר סבא. 20 דקות אחר כך, צרורות יריות כבר נשמעו מחוץ לחלוננו. 8 שעות. 8 שעות ישבנו בחדר החשוך באימה, מקשיבים לקולות מבחוץ בפחד ובמתח רב. לקראת השעה שלוש, נשמעו דפיקות על דלת המקלט. לא העזנו לזוז. ואז שמענו קולות בעברית "כאן צה"ל! זה צה"ל! תפתחו, אנחנו באנו לחלץ אתכם!" "תוכיחו לנו!" צעקתי מעברה השני. והחייל השיב בצעקה:
"וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻֽׁעָתֽוֹ… צ֥וּר יְלָֽדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹֽלְלֶֽךָ!:"
מייד פתחתי את הדלת ונפלתי על צווארו של החייל. לא הייתי זקוק ליותר מזה. את המילים שהחייל השתמש בהם, קראתי שנתיים קודם בתורה. וכך גם אתה, עוז, תקרא בעוד שבוע.
החיילים פינו אותנו, עם מספר מועט של חפצים אישיים למלון באילת, שם התפתחה לה איזו שגרה מוזרה של מלחמה.
יום אחד שמעתי את אימי בוכה. "מה קרה?" שאלתי.
עכשיו נודע לנו שמשפחת כהן מהקיבוץ נרצחה. ואם זה לא מספיק, גם את אבא שלך מגייסים עכשיו ללחימה". ענתה לי אמא .
בדיוק אז הוא הגיע, לבוש מדי זית ונועל נעליים גבוהות.
אבא.
שהולך למלחמה, ולא בטוח שיחזור. הוא נשק לי ולאמא, אמר "שלום" והלך.
החיים במלון היו מאתגרים. עזרתי לאימי עם אחד הקטנים, שדווקא נהנו מה"חופשה" הכפויה. אבא היה חוזר מעזה פעם בחודש, ומיד עזר במה שיכל. "הלחימה קשה" אמר. "אך אנו נושאים אותה בגבורה כדי להגן על עמינו. זה הבית שלנו!" חיזק אותנו.
"ואז", הפסיק סבא את סיפורו באמצע, ונשם נשימה עמוקה. "זה קרה" הוא המשיך.
"הייתה זו עוד שבת שגרתית במלון. אני הלכתי לתפילה בקומת הקרקע, בעוד אחיי נשארו עם אימי בחדרנו בקומה השביעית. כמעט ערב סוכות היה התאריך, שבת פרשת האזינו. עוד קודם השבת, ביקש ממני הגבאי שאקרא את הפרשה, משום שזו הייתה שבת בר המצווה שלי".
"כמעט סיימתי את עליית חמישי", סבא נחנק מדמעות. "וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ…
כִּֽי־יָדִ֤ין ה' עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃"
"לא אשכח זאת כל חיי" קולו של סבא רטט. "אמא ישבה על המיטה ופניה אדומות, בעודה מבשרת לי: "אבא שלך היקר, נפל במלחמה".
ביום ראשון כבר צעדנו בהלוויה. התחושות היו קשות מנשוא.
ראשונים הספידו סבי וסבתי, הדודים שלי ולאחר מכן אימי. בי עצמי לא היה די כח לומר משהו. אבל אז הרב עלה, והחל להספיד.
"רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל!"
זעק הרב.
"ביכולתו של ה'- לעשות הכל. הוא מסוגל להוריד ולהעלות, להחלות ולרפא- להמית ולהחיות.
ועוז שלנו, ידע שאולי ייפול בקרב, ובכל זאת הלך להילחם. עוז נפל בגבורה על הגנת הארץ! ואנו מבקשים מהקב"ה: תציל אותנו, רפא אותנו. והוא עדיין יכול לרפא אותנו!" סיים הרב את הספדו.
"הדברים הללו של הרב חיזקו אותי מאוד" סיים סבא את סיפורו בהתרגשות.
הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ:"
כך סיימתי את עליית שישי. הסוכריות נזרקו, הברכות נשמעו מכל עבר. " מזל טוב!" שמעתי את קולו של סבא.
"מזל טוב עוז. כל הכבוד!" אמר גם אבא בחיוך גדול.
"אני כל כך שמח שאתה פה איתנו" אמרתי מעל בליל הקולות. " גם אני עוז, גם אני" השיב אבא. ואז שאל כדרך אגב "מה עם הדרשה? הספקת לעבור עליה עם סבא?"
"ועוד איך הספקתי" עניתי. "וגם למדתי כמה דברים חדשים. גילית שהעם שלנו היה ונותר גיבור. שגם הילדים הצעירים ביותר יכולים לתרום לעם שלנו. גיליתי עם שמקשיב, שומע, עוזר וחולם. ואני בטוח שמהשמיים אבא שלך צופה בהתרגשות".
תגובה אחת
אני מתה על הציטוטים מהאזינו✨️🥹