האמונה/ מעיין בן עוליאל

פרק א'

אני יושבת על השטיח הצמרירי בחדר רגלי מקופלות וידי עוטפות אותן האזניות מונחות על אוזני ומוזיקה רגועה בוקעת מהן אבל היא לא מרגיעה אותי  הדמעות זולגות ללא מעצורים במורד לחיי ומותירות אחריהן שובל לח ודביק

איך הגעתי למצב הזה ?

אני יושבת כמו כל ילדה נורמלית בת 12 ומעתיקה סיכום בהיסטוריה אם היו צופים בכיתה מהצד היו רואים חבורה של ראשים מורכנים ושקט רק הנשימות נשמעות איטיות וקצובות וקול נקישת העפרונות על הדפים. המורה יושבת ובודקת מבחנים מדי פעם עוצרת נאנחת משרבטת משהו ברשימת השמות וממשיכה לבדוק. זיווה המזכירה נכנסת לכיתה מפלחת את הדממה היא חוצה את הכיתה במבט כאוב ולוחשת משהו למורה הבעת פניה מביעה חמלה והיא מביטה בי ואומרת אלה אבא שלך בשער . לא הבנתי את משמעות הדבר הרי אבא בא לאסוף אותי לפעמים זה לא חדש לי עד כדי כך ארזתי את חפצי ויצאתי לכיוון השער אבא הקדים אותי ורץ לעברי פניו שטופות דמעות הוא עטף אותי בחיבוק למרות שלא הבנתי מה קרה חיבקתי אותו בחזרה והתכרבלתי בחיקו . הוא ליטף את שערי והוביל אותי לרכב . הגענו הבייתה ועדין מבולבלת התיישבתי על הספה כמו שאבא ביקש . אבא הרהר מעט ונראה שהוא לא מצליח לדבר לבסוף הוא נאנח ואמר בקול חנוק אמא החזירה את נשמתה לבורא . ההלם היכה בי כמכת פטיש ודמעות זלגו על לחיי אבא חיבק אותי רק כדי להבטיח שאני לא יתפרק .

ועכשיו אני יושבת על השטיח הצמררי בחדר שלי  רגלי מקופלות וידי עוטפות אותן האזניות מונחות על אוזני ומוזיקה רגועה בוקעת מהן אבל היא לא מרגיעה אותי  הדמעות זולגות ללא מעצורים במורד לחיי ומותירות אחריהן שובל לח ודביק למטה יש הרבה מנחמים שבאו לנחם אותנו אני לא יורדת אני פשוט לא יכולה להכיר בכך שאמא איננה . אבא עולה אלי ומתיישב לצידי חולצתו הקרועה  מעבירה בי צמרמורת איך שהוא זה שונה מלראות את חולצתי . הוא תוחב קבוצת שיער שחמקה מהקוקו שלי אל מאחורי האוזן ומביט בי בדאגה אין מה לעשות אלה אמא איננה אנחנו צריכים להכיר בזה . איך זה קרה אני תוהה לעצמי איך רגע אחד היא הייתה בריאה כשור ושניה אחר כך רכב עבר ורמס אותה הדמעות שבות לזלוג על לחיי ואבא מחבק אותי ואומר הכל יהיה בסדר את עוד תראי גם אם אתמול היה אפר ומלא חששות מחר יהיה יום חדש וורוד נוצץ הוא נותן לי נשיקה ויוצא מהחדר .

עברו חודשיים מאז אני עדיין בוכה בתוכי אבל לא מכירה בזה כלפי חוץ העצב סוגר עלי ככפלי תכריכים הפסקתי להסתובב עם חברות או ללכת לפעולות בסניף וברגע שאני התרחקתי מהן גם הן התרחקו ממני רק לילי נשארה הייתה איתי כל הזמן ושלחה לי הודעות לפעמים הצליחה לגרום לי לצחוק ולפעמים רק לחייך אבל תמיד להיות רגועה יותר . התכתבתי איתה לילה אחד היא כתבה לי שההורים שלה כנראה מתגרשים רציתי לחבק אותה, לתמוך בה להגיד לה שהכול יהיה טוב ואז נזכרתי ביום הזה לפני חודשיים היום שבו אבא נכנס ואמר לי שהכול יהיה טוב לקחתי את זה כדוגמא והלכתי לישון . למחרת בכיתה חיבקתי אותה וסיפרתי לה על מה שאבא שלי אמר לי באותו יום היא האמינה לי וחייכה ושאלה אותי את מרשה לי לשאול אותך שאלה תהיתי מה היא כבר רוצה לשאול הנהנתי היא שאלה אותי את השאלה הכי קשה ששאלו אותי "את מאמינה שהכל יהיה טוב ?" רציתי לומר לה ברור שכן אבל בתוך תוכי יעדתי שהתשובה האמיתית היא לא. היא חייכה אלי והבנתי את מה שהיא ניסתה להגיד לי כל הזמן אם היא מאמינה שהכול יהיה טוב אז למה שאני לא יאמין.