בעודי נלחמת עם כדורי האש, זעקתי לעברו “מייקל! תעצור! אני מוכנה להפסיק עם זה, אבל תעצור!” מייקל לא האמין לי “את לא הפסקת לשקר לי! למה שאני אאמין לך הפעם?” “מייקל!- צרחתי אליו- בבקשה! אני מבטיחה!” מייקל לא הקשיב לי, וירה אליי את כדור האש. נפלתי. ככה זה מרגיש כשמתים?
–כמה חודשים לפני כן-
הצצתי בכתובת. בעוד כמה דקות אני צריכה להיות אצל פקידת ביה”ח, לראיון עבודה. עוד מעט אני אהיה אחות בבי”ח, ואוכל לעזור לחלשים!- חשבתי בהתלהבות…
נכנסתי לבניין. מבחוץ הוא היה אפור וגבוה, כמו כל הבניינים של ניו-יורק. היו לו חלונות שחורים קטנים ורובו היה מרוצף באבנים אפורות מדי, לטעמי. בתוך הבניין היו המון שלטים לכל מיני מחלקות מוזרות. לפחות בפנים היו קירות צבעוניים. הלכתי בעקבות השלטים למחלקת ההנהלה. הפקידה הייתה עם תלתלי אפרו חומים, משקפיים אדומים גדולים מדי, עיניה חומות וקצת מלוכסנות, אפה היה קטנטן ומתוק, והיא לבשה גופייה שחורה צמודה מדי ומכנסי ג’ינס רחבים מדי. היא הייתה מרוכזת במחשב ולא שמה לב אליי כל כך. “הם הם”- המהמתי. “שלום, מי את, יקירתי?” אמרה במבטא צרפתי כבד, המשיכה להקליד ולא הרימה אליי את עיניה. “אמ.. – גמגמתי- אני.. אני..” “את?” המשיכה הפקידה להקליד ועדיין לא הסתכלה עליי. “אני.. אמרתם לי לבוא לפה, למבחני קבל..” “אה נכון!- קטעה אותי האישה וסוף סוף הסתכלה עליי- את ג’סיקה, נכון? היי! לי קוראים מליסה, אני הפקידה של המחלקה הזו כבר 25 שנה.. יש אנשים שחושבים שכאן אני גרה, אפילו הנכדים באים לבקר אותי כאן..” היא עצרה לרגע לדבר וצחקה-“טוב, בואי אחרי, נלך לחדרו של המנהל.” הלכנו במסדרון ארוך מאוד. בכל המסדרון היו דלתות מוזרות. אבל בסופו של דבר, לאחר 5 דקות של הליכה מעצבנת, הגענו לדלת כתומה וגבוהה. “דוקטור מרלוס, דוקטור מרלוס”- קראה מליסה תוך כדי דפיקות על הדלת, “גברת ג’סיקה גולדמן כאן”. “היכנסו בבקשה” שמענו קול עבה מבפנים. נכנסנו פנימה. מעלינו היה קיר מלא בתעודות, מימיננו הייתה שידה לבנה גבוהה עם המון מגירות, משמאלנו הייתה ספה תכולה וגדולה. מולנו הייתה מיטה רפואית עם שלל מכשירים חדשניים לרפואה, והיה גם שולחן עץ לבן, שעליו היה מחשב וכוס קפה. מול השולחן ישב אדם מבוגר, עם חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים שחורים, משקפיים חומים, שיער בהיר ועיניים כחולות. מולו ישב נער שהיה נראה לי קצת דומה למשהו שאני מכירה, אבל לא זכרתי למה. לנער הייתה בלורית בלונדינית גדולה, עיניים כחולות, עור שזוף, גופייה אדומה ומכנסי ג’ינס קצרים. הוא חייך אליי ולרגע עצרתי את נשמתי. “היי, קוראים לי מייקל” הוא אמר בחיוך וחשף את שיניו הצחורות, “הי..היי- אמרתי מבולבלת- לי.. קור.. קוראים לי ג’סיקה.. ו.. ואני באתי לפה כדי.. כדי להתקבל להיות פה אחות..” “אה, מגניב! אולי נעבוד יחד! אני מתקבל פה למשרת רופא- אמר אליי בהתלהבות ואז פנה אל המנהל שישב מולו ובדיוק לגם מכוס הקפה שלו- תגיד, ברנדון, אני התקבלתי?” “כן! החל מיום שני ב-1 בספטמבר תהייה עוזר רופא במחלקת לב” השתעלתי. זו המחלקה אליה אני מנסה להתקבל! “טוב, תודה! אני אדבר עם הרופאים שאמרת. יום טוב!”- אמר מייקל בקלילות ויצא מהחדר. אני ומליסה התיישבנו מול המנהל. ” שלום, ג’סיקה, קוראים לי ברנדון מרלוס ואני מנהל בית החולים. שמעתי על בקשתך לעבוד אצלנו ואני מודה שדי התרשמתי מקורות חייך ששלחת לנו. עכשיו, בבקשה, ספרי לנו קצת על עצמך” “טוב,- התחלתי לומר- קוראים לי ג’סיקה גולדמן, אני גרה בניו- יורק סיטי, יש לי 2 אחים תאומים שקוראים להם מקנזי וג’ק. אימי עורכת דין וקוראים לה קלואי, לאבי קוראים מני והוא רופא בבית החולים בשיקגו. למדתי סיעוד באוניברסיטת וושינגטון במשך 4 שנים, וכיום אני בת 24 רווקה ומחפשת עבודה. אשמח לעבוד פה” סיימתי את דברי וחיכיתי למוצא פי המנהל, ברנדון. “טוב.. יפה.. תשמעי.. אמ..- אמר המנהל- את.. את התקבלת! תשמעי, את העבודה תתחילי ב1 בספטמבר אבל אני רוצה שתבואי לפה ב25 באוגוסט בשעה 12 בצהריים כדי להתכונן לעבודה. אני אביא לך דף טלפונים של אחיות שעובדות במחלקה שלך, דברי איתן והתייעצי איתן. בהצלחה!” לקחתי את הדף ויצאתי מאושרת מחדרו אל תוך ניו-יורק הסוערת שעליי חיוך ענק על הפנים. רק להתחתן חסר לי עכשיו, חשבתי, בעודי צועדת אל תחנת האוטובוס, מאושרת למדי. אולי גם זה יגיע עוד מעט.
הטלפון שלי צילצל. זה היה באמצע חופשת הקיץ, כמה ימים לפני תחילת עבודתי בבית- החולים. בדיוק הייתי באמצע חופשה עם משפחתי בשיקגו, מהעבודה של אבי. על צג הטלפון היה מספר לא מזוהה. עניתי. “הלו?” “היי, מדבר מייקל אונדרסין, הגעתי אל ג’סיקה גולדמן?” עצרתי את נשמתי. מייקל! מייקל המוכר מבית החולים! יכול להיות שגם הוא חשב שאני קצת מוכרת לו? או ש.. לא רציתי לחשוב על זה. לא הייתי מסוגלת לדבר. “זו טעות” אמרתי, וניתקתי. גם אין לי מושג למה הוא נראה לי מוכר ואני לא מסוגלת לדבר איתו, גם לידו הרגשתי חם ואני לא מבינה למה. מה אני אגיד עכשיו למייקל? לא, החלטתי. אני לא אדבר עם מייקל.
–לאחר שבוע-
אימי דפקה בדלת חדרי: “ג’סי, היום ה- 25 באוגוסט! את צריכה לקום!” קפצתי ממיטתי. נכון! היום הוא היום ה1 בעבודתי! היום אני באה לבית החולים כעובדת סוף כל סוף! מעצמת הקפיצה, מקנזי, אחותי שישנה איתי בחדר, התעוררה. “עכשיו 6 בבוקר! למה את מעירה אותי?- כשראתה את החיוך הנסוך על פניי אמרה- אה, היום זה היום שאת הולכת לבית החולים? וואי, ג’ק לא יאמין לי שככה הערת אותי באמצע החופש.. טוב, בהצלחה, אני הולכת לישו..”- היא לא הספיקה לגמור את המשפט וכבר נחרה בקול. הלכתי להתארגן. אמרתי להתראות לאימי, שנשקה לי ואמרה לי:”בהצלחה ג’סי יפה שלי, את מדהימה!” עם חיוך גדול על פניי יצאתי מהבית לכיוון בית החולים. בדרך דיברתי עם ג’ניפר, החברה הכי טובה שלי על כל מה שקרה. היא הייתה המומה כמוני.
נכנסתי לבניין בית החולים. מולי ראיתי מישהו מוכר.
“מייקל- קראתי בהפתעה- מה אתה עושה פה?” “את חצופה!- הוא אמר בכעס- יום אחד את נראית לי מוכרת ומתלהבת, יום אחר אומרת לי שזו טעות. מה נסגר איתך?” – הוא כמעט בכה. זה היה ממש הזוי. “טוב, אני חייבת לעלות לעבודה, נדבר יותר מאוחר” אמרתי והלכתי משם. עכשיו הוא היה נראה ממש מחשיד וממש מוכר בו זמנית. אבל עזבתי את זה ועליתי למחלקה. “ג’ניפר – הייתי ממש מופתעת לראותה שם, במדים של אחות בי”ח- מה, מה את עושה כאן?” “ג’ס, את לא זוכרת שאני עובדת כאן כבר חודשיים?” שאלה אותי ג’ניפר בהפתעה. “מגניב! אז.. נעבוד ביחד” אמרתי בהתלהבות, “נעבוד ביחד” – אמרה ג’ניפר בקול ניצחון ועשינו את הסיסמה הסודית שלנו, מצוחקקות למדי.
“והינה העובדת החדשה שלנו”- אמרו הפקידות ומנהלת המחלקה. תוך זמן קצר כבר הכרתי את כל העובדות והתיידדתי איתן. מנהלת המחלקה אמרה שקוראים לה ליליה והיא עשתה לי סיור בכל המחלקה. קיבלתי את חדר הטיפולים שלי, והתחלתי לקשט ולצבוע אותו. ג’ניפר נכנסה לחדר “היי, סיימתי את המשמרת שלי.. חשבתי שנחזור ביחד הבייתה.. יש לי פה רכב..”-היא אמרה בהיסוס, לא מבינה מה אני עושה. היא המשיכה להסתכל עליי בזמן שנמשך כמו נצח. “לא בא לך לעזור לי?”- שאלתי. “בטח” היא ענתה. זה היה פשוט כיף! התחלנו לצבוע יחד, לקשט ולעשות רק טוב, תוך כדי ציחקוקים, מלחמות צבע אתגריות ומלא סלפים. חזרנו הבייתה בערך באמצע הלילה..
אבא ואמא קיבלו את פניי בחיוך, והם ישבו על הספה הוורודה וראו תוכנית בטלוויזיה. “איך היה מותק?”- אמא שאלה. אמא ואבא ציפו שאני אספר על כמה טוב היה, את מי הכרתי ופגשתי, איך נראה החדר שלי.. ובאמת- את כל זה סיפרתי “היה מעולה! פגשתי את ג’ניפר, מסתבר שהיא עובדת שם.. קבענו ללכת יחד לעבודה בכל יום, הכרתי מלא חברות חדשות ועובדות מקסימות, צבעתי וקישטתי את החדר שלי כדי שהוא יהיה צבעוני ושמח, אבל יש איזה מישהו שממש נראה לי מוכר והוא ממש מעצבן, הוא היום דיבר איתי בכעס, קרואים לו מייקל אונדרסין, ו..” לא הספקתי לסיים את המשפט, אמא שלי התעלפה.
“מים- קרא אבי- מים!!” הבאתי בקבוק מים ושפכנו אותו מהר על אמא שלי. מאוחר יותר, לאחר שאימי התאוששה, התיישבנו אני, אמא ואבא על כוס קפה בשולחן במטבח ודרשתי מהם הסבר, למה שקרה. “טוב.. אני אסביר.. מייקל…- אמר אבא בקול רועד- מייקל הוא הבן הבכור שלנו..” “מה???!!!” צרחתי. נדמה לי ששמעו את הצרחה שלי בכל ניו- יורק. “מה?! אבל, אבל איך?? איך זה יכול להיות??? מה?! ו.. מה?? – הייתי ממש מבולבלת- ו.. למה.. למה לא.. לא סיפרתם לי כלום?????” “ג’סי, יפה שלי, תירגעי! אני יודעת שזה קשה לך לשמוע את זה.. אבל אנחנו רוצים להסביר לך מותק- ניסתה אמא לרכך את האווירה ללא הצלחה – לך ולמייקל.. יש לכם כוחות אש.. ואתם.. אתם לא יכולים לחיות ביחד”- אמרה אמא בגמגום, שממנו בכלל לא הבנתי, “תשמעי, ג’ס- התחיל לומר אבא והתקרב אליי- לי ולאמא יש כוחות אש. זה התחיל עוד בתקופת הדרקונים שדרקון אחד העביר לאחד מבני משפחתנו כדור אש, והטמיע אותו בתוכו. מאז לכל מי שנולד, כל צאצאיו של האיש הזה יש כוחות אש בידיים. לפני 26 שנה משהו השתבש, ומייקל שנולד לנו קיבל כוחות כפולים. כולם היו בטוחים שרק לו יהיו כוחות מילדנו, אבל כשאת נולדת- ראינו שגם לך יש כוחות כפולים. היינו צריכים להרחיק אתכם אחד מן השנייה, כלומר- למסור אחד מילדנו, למישהו שאין לו כוחות, כי כשמייקל מתקרב לאדם עם כוחות כפולים, האדם הזה בסכנה גדולה. אז העברנו את מייקל לבית היתומים ע”ש קלרה דוסיפנסי, ומאז אנחנו לא יודעים מה קרה איתו. אנחנו המצאנו לו את שם המשפחה שלו”- אבא עצר את שטף דיבורו והביט למוצא פי. הייתי המומה. מה?? יש לי כוחות ומייקל הוא אח שלי. אבל דבר אחד לא הבנתי. “רגע, אתה אומר שאם אני ומייקל מתקרבים, אני בסכנה. אבל כשאני פגשתי אותו, לא קרה לי כלום, אולי קצת היה לי חם, לא נשרפתי או משהו. – אמרתי מבולבלת עוד יותר מההתחלה- איך אתה מסביר את זה?” “הכוחות מגיעים בגיל 25, הגיל שבעוד חודש את תגיעי אליו, ואז שתתקרבו את כמעט תתחממי עד שתישרפי. כעת זה רק חימום חלש. למייקל, כבר יש כוחות כי הוא בן 26.. כך שבעוד חודש..- אמר אבא ונאנח- יהיה לכם מסוכן להיפגש”.. אימי חיבקה אותי. “טוב.. איך אני אסביר את זה.. כנראה בגלל שאנחנו אחים אנחנו דומים ואני וגם מייקל שמנו לב לעניין, ואנחנו רוצים לברר את זה. הוא מחפש אותי.. אז אולי אני אגיד לו שפשוט אנחנו אחים, ושיש לנו כוחות.. אולי, אולי נוכל לעשות משהו כדי שאני וה..” “לא!!- אמא קטעה אותי בצעקה- אסור לו לדעת על כך! רק אם יקרה משהו חריג נדבר איתו”.
ביום הולדתי ה-25 אימי לקחה אותי לסרט ולגלידה. היה ממש כיף לקראת הערב נסעתי עם אימי למערת הכוחות שלנו, לקבל את כוחותיי מסבא וסבתא. הדרך הייתה ממש ארוכה אך לבסוף הגענו. הסתכלתי סביב. הכל היה חלומי ומוזר. מערות כמו של פעם, כדים ובתוכם נרות דולקים שמאירים את הכל, צמחייה ישנה ויפה ומסביב- הכל חול. חייכתי ונכנסתי למערה. הטקס היה ממש נחמד. כשיצאנו חייכנו וצחקנו, אבל פתאום מישהו בא ועצר אותנו.
“מייקל?- נבהלתי- מה אתה עושה פה?” גם אמא שלי הייתה מופתעת.
“ג’סיקה? מה? מה את עושה פה? ומי.. מי זו? היא נראית לי מוכרת..” מייקל אחר בהפתעה והצביע על אמא שלי. “אנחנו פה במפגש משפחתי. – אמרה אמא בחיוך- ומי אתה? כבר הספקת להכיר את בתי ג’סיקה?” “האמת.. תכננתי לדבר איתה.. חבל שהיא לא עודכנה, אבל ג’ין, מנהל המחלקה שלך, גר איתי עד לפני שנה באותו חדר בבית היתומים. הוא בא לבקר אותי ..- אמר מייקל. וואו, איך לא קישרתי? גם ג’ין בא מבית היתומים ע”ש קלרה דוסינפסי, הם בטח נפגשו..- דיברתי איתו עלייך, ומסתבר שהוא מנהל המחלקה שלך. חשבתי לבוא אלייך לדבר, אבל אז ראיתי אתכם נוסעים אז עקבתי אחריכם.. סליחה.. אני מצטער ג’סיקה” התחלתי להאדים. הרגשתי כולי חום. כמעט נשרפתי. אימי שמה לב לכך ולקחה אותי במהירות לאוטו. “ג’ס לא מרגישה טוב, אני הולכת איתה הביתה”- אמרה למייקל, ונסענו. כל פעם שפגשתי את מייקל, הרגשתי שאני עוד שנייה נשרפת. תמיד שיקרתי לו שאני חולה או ששכחתי משהו וכך הייתי מתחמקת ממנו. כך הלך בקלות. עד שהופיע הקש ששבר את גב הגמל .
הייתי עם ג’ין, מייקל וג’ניפר בפגישת עבודה. ג’ין, מנהל המחלקה אירגן פגישת עבודה. והלכנו למסעדה. היה כיף , ומייקל וג’ניפר הלכו רגע לשלם. אני ומייקל יצאנו לפינה שקטה ברחוב ודיברנו. באיזשהו שלב מייקל צעק עליי. “ג’סיקה, למה את כל הזמן משקרת לי?” אני כמעט נשרפתי. “אני.. אני..” התחלתי לומר, אבל מייקל התחיל להילחם איתי באש. בעודי נלחמת עם כדורי האש, זעקתי לעברו “מייקל! תעצור! אני מוכנה להפסיק עם זה, אבל תעצור!” מייקל לא האמין לי “את לא הפסקת לשקר לי! למה שאני אאמין לך הפעם?” “מייקל!- צרחתי אליו- בבקשה! אני מבטיחה!” מייקל לא הקשיב לי, וירה אליי את כדור האש. נפלתי. ככה זה מרגיש כשמתים?
לאחר כמה שעות התעוררתי בביתי ומולי ישבה משפחתי המודאגת. לאחר זמן מה מייקל הגיע, סיפרנו לו על הכוחות ונסענו למערה להוריד את הכוחות.
מאז החיים טובים. המשפחה התאחדה שוב ומייקל עבר לגור בבית. המשכתי בעבודה והכל טוב..
