הבחירה/ נסיה מדר

ההתחלה שלי

לכל דבר יש התחלה, לפעמים שמחה ולפעמים עצובה. אני לא יודע איך אצלי הכל התחיל, גיליתי את זה רק לפני שנה אז אני מניח ששם הכל התחיל.

אני ואריק ישבנו בגינה, תהינו מה יהיה עלינו עכשיו, אחרי שגילינו את האמת.

"מי היה מאמין שההורים שלנו ישמרו את זה בסוד?! סליחה, אבל אני ממש לא מעוניין שישלטו לי בחיים." אמר אריק, בעודו שוכב על הדשא מדוכא עם הפנים כלפי האדמה.

התקרבתי אליו והתיישבתי לצידו, "תירגע, אני בטוח שהם התכוונו לספר לנו ברגע שנגיע לגיל המתאים להיכנס לחברה שלנו."

אריק הפנה אליי את מבטו, "למה אנחנו תקועים בחברה הדפוקה הזו?! זה לא היה קורה אם היינו גרים במדינה אחרת. שם זה שאנחנו בניי אצולה לא היה משנה דבר. הלוואי ויכלנו לשנות הכול ולהתחיל מחדש." הוא נשם עמוק והמשיך, "אני פשוט לא מבין אותך, תמיד היית הבן הקטן של אמא, אתה פשוט מתכוון לסלוח לה על זה, כאילו כלום? אתה אפילו לא מכיר את הבחורה שמיועדת לך! זה שאמא שלך נכנסה לבעיה כלכלית מאז מות אביך זה לא נותן לה את הזכות להשתמש בך בתור פתרון כספי."

אריק קם בכעס, הוא לא יודע כמה מילותיו, ויותר מזה, הידיעה שאין לי מילה בעניין הזה השפיעו עליי. קמתי גם אני ופניתי לכיוון הבית, מנסה לברוח ממבטו ועניו הנעוצות בגבי. עליתי במדרגות, בדרך לחדר של ג'יין, אחותי התאומה. היא פשוט ישבה שם, בהתה בקיר. ברגע שהיא הרגישה בנוכחותי, הפנתה את פניה אליי, חייכה חיוך קלוש ועיניה נפוחות מדמעות.

התיישבתי לידה על גבי המיטה. "אני לא יכולה, אני לא אוהבת את ניקולס. אבל לפחות אני לא אהיה עם אמא יותר." אמרה ג'יין בגיחוך.

"מתי החתונה?" לא ראיתי צורך לדחות את השאלה הבלתי נמנעת.

"עוד שבוע הצעת נישואין." אמרה בחוסר רגש.

"מי ייקח אותך יא' מכוערת" זרקתי בציניות במטרה להקליל את האווירה. אך לפתע, משום מקום, היא התחילה לבכות.

סובבתי אותה אליי ואמרתי "היי, אל תבכי, צחקתי… האיפור שלך עוד יימרח."

היא צחקה "מילו, מה אני אעשה בלעדיך?" שאלה.

החזקתי לה את היד ואמרתי "מזל שאני לא מתכוון לעזוב אותך. במידה וניקולס יפגע בך, אני הראשון שיבוא לקחת אותך."

היא הביטה בי "מבטיח? שבועת אחים." שילבנו ידיים והשתדלנו לא לחשוב על מה צופן לנו העתיד.

הערב הגיע, אני, ג'יין ואריק ישבנו בגן הפרחים, ממררים על עתידנו.

"אין סיכוי שנצליח לברוח?" שאלה ג'יין.

"גם אם נצליח, אין לנו לאן לברוח?" אמרתי בעצב.

אריק קם על רגליו, "יש לי וידוי, פגשתי את כריסטינה, המיועדת שלי, היום. האמת, היא מוצאת חן בעיניי, יכול להיות שעוד חמישה חודשים אני אהיה מוכן להתחתן איתה. אני לא רוצה לברוח."

הבטתי בו בחוסר אמון המום לחלוטין, "הבטחנו שנשאר יחד ושלא נפרד."

אריק נע בחוסר נוחות.

"ככה אתה עוזב אותנו?" ג'יין צעקה לעבר אריק בעודו פוסע חזרה לבית.

"אנחנו בחיים לא נבגוד אחד בשני ככה." היא הבטיחה לי.

היה לי ממש קשה להירדם באותו הלילה. מחשבות רבות עברו בראשי אך דבר אחד ידעתי בוודאות. אין מצב שאני נשאר ובטח לא עוזב את ג'יין לבד עם ניקולס. אני לא מכיר אותו. כולם אומרים שהוא כזה מדהים, אבל אני לא סומך על אף אחד עם אחותי. הוא לא מספיק טוב בשבילה, לא משנה מה אמא אומרת. כולנו יודעים שהיא פשוט רוצה לחתן את ג'יין עם נער עשיר כדיי שחייה היו יותר טובים ממה שהיא זכתה. לאחר הבנה עמוקה של התקוות והפחדים שלי הצלחתי לגבש תוכנית בריחה ורק אז הצלחתי להירדם בשלווה.

בבוקר למחרת קמתי והחלטתי שאני וג'יין נברח עם הרכבת. הייתי צריך לשכנע את אריק לבוא איתי כדי שאמא לא תחשוד בזמן שאקנה כרטיסים. יצאתי מהבית והלכתי לביתו של אריק כשדפקתי בדלת הוא פתח לי.

"אני הולך לשוק לקנות פרחים לאיזבל המיועדת לי. אני נפגש איתה היום בצהריים. אתה מעוניין להצטרף?" שאלתי .

"כן, אני אשמח. אולי גם אני אקנה פרחים לכריסטינה. מה אתה אומר? נראה לי שהיא תשמח." וכך יצאנו לדרכנו. בדרך ניהלנו שיחת חולין בלי שום עניין. אנשים מהצד היו אומרים שבטח אנחנו אפילו לא מכירים.

אריק פנה אלי ואמר "אני מצטער על מה שקרה."

כדי להקליל את האווירה ושהוא לא יחשוד שבאתי בשביל משהו אחר מלבד הפרחים אמרתי "אני מאמין לך, כל אחד והבחירות שלו. מי יודע? אולי גם אני אשנה את דעתי. בסוף העולם מלא הפתעות, זה לא כאילו אנחנו מכירים מגיל שש נכון?"

ראיתי איך העקיצה שלי הכאיבה לו אך מרוב כעס התעלמתי מזה לחלוטין. הכול זרם חלק. חזרתי עם הכרטיסים הביתה אחרי פרידה לא נעימה מאריק.

כשחזרתי הבנתי שטעיתי. שכחתי את הפרחים. אמא חיכתה בדלת ואמרה לי, "שמעתי שהלכת לקנות פרחים. חבל שלא קטפת מהגן. בזבוז כסף אם תשאל אותי."

בלי מחשבה עניתי, "מזל שלא שאלתי." עליתי לחדרי להחביא את הכרטיסים מתחת הכרית ואז רצתי לחדר של ג'יין לספר לה שבורחים מחר.

אחרי שהסברתי לה את כל הפרטים, הלכתי לחדרי לקחת את הכרטיס שלה אך כשבאתי הכרטיסים לא היו במקום בו שמתי אותם. הלכתי לסלון שם ראיתי את אימי. היא ישבה וחייכה אלי באכזבה. "אני לא מאמינה שחשבת לברוח עם הרכבת מחר. אני ממש מאוכזבת," אמרה לי.

הסתכלתי עליה בהלם בלי להוציא מילה.

"לא חשבת שאני לא אדע, נכון?" ברחתי לחדרה של ג'יין, שם אמרתי לה, "אמא עלתה עליי . זה אבוד."

"אי אפשר לוותר!" היא ענתה לי.

"אני אחשוב על דרך נוספת. אני מבטיח!" אמרתי, מקווה בלב שלם שבפעם הבאה זה יעבוד.

במהלך החודשים הבאים ניסיתי בדרכים שונות להבריח את ג'יין ספינה, מטוס ואפילו פעם אחת שכנענו את אמא לאפשר לי ולג'יין ללכת לבני דודים שגרו ממש רחוק וכשהגענו ניסינו ללכת למעבר הגבול. לצערנו לא חיפשתי מפה ואז נאבדנו. נאלצתי לבקש עזרה ואז דוד שלנו הגיע ולקח אותנו הביתה. ככה הבנתי שאמא אמרה לו לשמור עלינו בשמונה עיניים. מאז, בשביל ג'יין עדיין חיפשתי דרכים, אך בליבי כבר ויתרתי.

בוקר אחד קמתי ונחתה עליי ההבנה שעברו חודשיים. מחר ג'יין מתחתנת ועוזבת אותי. אנחנו חייבים להודות שזה נגמר מחר. אנחנו ניפרד ואין דרך חזרה. שנינו נסבול בחיים שלא בחרנו. קמתי מהמיטה מדוכדך. כל כך התביישתי בעצמי שהתוכנית שלי לא הצליחה. ישבתי לי בחדר בודד בשקט, בלי ספר ובלי חבר ממרר על עתידי. לפתע מעטפה השתחלה לחדרי מתחת לדלת. פתחתי את הדלת לראות מי שלח את המעטפה. כשלא מצאתי איש ניגשתי לפתוח את המעטפה בסקרנות. שם גיליתי פתק בו היה כתוב "פגוש אותי מחר במדשאה עם ג'יין. החילוץ בדרך. בשבע וחצי. אל תאחר."

הייתי בהלם. לא ידעתי איך אבריח את ג'יין מהחתונה. ידעתי שאני אצליח לבד אבל להבריח את הכלה, זה סיפור אחר לגמרי. בנוסף חששתי שזו מלכודת של אימי.

למחרת הגיע היום הגדול. ניגשתי לחדרה של אימי כאשר ראיתי את כל דודותיי מסתובבות ומכרכרות סביב אחותי. דפקתי על הדלת כדי להודיע על נוכחותי, ג'יין מצאה אותי בעיניה ורצה אליי, אך דודה הולי משכה אותה חזרה לכיסא כדי שתסיים עם הארגונים האחרונים. לאחר שעתיים בערך, היא מצאה אותי מחפש ספר לקרוא בספריה. היא באה אליי ולקחה אותי בדיסקרטיות למקום מוסתר. "בבקשה תגיד לי שיש לך רעיון איך לברוח מכאן, אני ממש לא רוצה להתחתן, בבקשה אל תשאיר אותי לבד, אתה הבטחת!"

חיבקתי אותה ולחשתי באוזנה, "יש לי רעיון אבל אני עדיין עובד על זה" למרות שידעתי שהסיכויים קלושים. בליבי קיוויתי שהפתק לא היה מאמא שלנו.

"קדימה, אמא תשתגע, אם לא נגיע בקרוב," אמרתי וג'יין צחקה בעצב.

"הגיע הזמן ללכת לחופה." ליוויתי אותה במורד השביל, הכלה הכי יפיפייה בערב הכלולות. עצרתי אותה בפתאומיות ושאלתי אותה בלחש "את עדיין רוצה לברוח?" היא חייכה אליי, "שום דבר לא יעצור אותי!"

תפסתי את ידה, "אז רוצי הכי מהר שאת יכולה."

במהירות רצנו למדשאה ליד הבית, שם חיכה לנו המסוק. הייתי המום ושמח יחדיו.

מאחורי המסוק יצא לא אחר מאשר אריק. הוא התקדם לכיווני, "אני מצטער נורא," אמר לי. הסתכלתי עליו במבט שואל, "אני זה שסיפר לאמא שלך על הכרטיסים לרכבת. ראיתי אותך הולך לתחנה כשהיינו בשוק, וגם על הניסיון בריחה דרך הגבול שמעתי אותך מדבר עם ג'יין."

"זה היית אתה?! אני בהלם!"

"אני יודע אני מצטער לכן אני מפצה אותך. בבקשה תסלח לי," אמר אריק, "רוצו עכשיו! במסוק יש כסף וצידה להתחיל חיים חדשים. תזדרזו!! אמא שלכן תבין דיי מהר."

לא ידענו לאן אנחנו טסים אבל סוף סוף הצלחנו לברוח מהחתונה ומהעתיד שלא אנחנו בחרנו.

עד כמה אהבת את היצירה?