רון:
בום ,נשמעת מאחוריי פצצה מחרישת אוזניים , רעש היריות נשמע מכל עבר ומחבלים זורמים מכל מקום, רגע אני מאבד הכרה , אני קורס לרצפה מה קורה פה? חברי דניאל רץ אליי הוא בוכה ומחזיק את ראשי " לא!!!! רון תחזיק מעמד רון בבקשה " מה קורה למה הוא בוכה אני נוגע בחזי רגע אני מדממם מהחזה, פתאום הכאב שוטף אותי הזמן שלי נגמר . אני מצטער אווה אני לא אוכל לקיים את ההבטחה שלי אני באמת מצטער במאמץ רב בנשמתי האחרונה "תחיי" אני אומר
אווה :
בזמן שאני על יושבת בשולחן האוכל ואוכלת את ארוחת הבוקר שגברת הגרי הכינה עבורי הפעמון מצלצל אדון משה אשר שיחק עם אנטון אחי הקטן בן ה6 קם לפתוח את הדלת ארוחת הבוקר אשר הייתה בידיי נופלת לקרקע . לא זה לא קורה לי בדלת עומדים שתי קצינים , לא הם לא עם פרצופים שמחים , רגליי רצות מעצמם אני נופלת על ברכיי לפני אחד הקצינים "בבקשה תגיד לי הכל רק לא את זה בבקשה!!!" אני צועקת " אני מצטער רון נפלת בקרב" אמר הקצין השני "לא זה לא קורה לי הוא הבטיח , הוא הבטיח לי רון לא אחד שישקר ". אני לא מצליחה לנשום גברת הגרי נופלת על הרצפה לידי ומחבקת אותי ואני מאבדת הכרה
אני מתעוררת למחרת במיטתי, בבקשה שחלמתי ,בבקשה אבל גברת הגרי יושבת על צד מטתי בוכה – זה אמיתי רון מת .
השעה שתיים בצהריים השמש קופחת מעליי אנחנו בבית הקברות המוני אנשים שלא פגשתי מימיי באים להלוויה ,אבל אז מגיע דניאל , דניאל היה חברו הטוב של אחי הוא בא לכיווני עם שקית הוא מושיט לי אותה "הטלפון של דניאל הוא ביקש שאביא לך אם יקרה משהו " אומר עם דמעות בעיניו , אבל אני לא מצליחה לבכות , אני לא מרגישה עצב אני מרגישה כעס . אני כועסת על רון שלא קיים את הבטחתו
אחד מהחיילים עולה להספיד ואני נותרת קפואה במקום, בזמן קבירת הארון אני לא מזילה דימעה בזמן שכולם סביבי בוכים .
אחרי שהמוני האנשים הולכים אני מבקשת מגברת הגר ואדון משה קצת זמן לבד , עכשיו זה רק אני והקבר
" אני שונאת אותך"
"איך יכולת לעשות לי את זה " אני צורחת
"הבטחת "
"הבטחתה שתחזור הביתה "
"זוכר שאבא ואמא נהרגו אמרת שאתה לא תשאיר אותי לבד לעולם "
"אבל אתה לא פה רון אני לגמרי לבד עכשיו"
ראייתי מטושטשת מדמעות וקשה לי לנשום
"מה אני אעשה בלעדיך רון ? איך אני אמשיך אלה ? היית הכל רון הכל."
אחרי ים של דמעות אני מתעוררת והשמש שוקעת מעליי אני חייבת לחזור .
במשך שבוע אני רק בוכה אני לא יוצאת מהחדר ,לא שותה ולא אוכלת .
אני מתעוררת ביום שבת , עבר מאז הלוויתו של רון שבוע ועדיין לא יכולתי לפתוח את הטלפון של רון אבל אני מחליטה לאגור אומץ אני פותחת את מסך הנעילה עם התמונה של שנינו ודמעות מציפות את עיני זו אותה התמונה שצלימנו שבוע לפני שנהרג כשהבטיח לי שיחזור אליי, אני נכנסת לכרטיסיות ורואה שכתוב את שמי ואת שמו של אנטון אחי הצעיר ביד רועדת אני לוחצת על השם שלי ונפתחת כרטיסיה
" אווה אם את קוראת את זה כנראה שלא הצלחתי לקיים את הבטחתי אלייך אני מצטער אווה אני אוהב אותך , את אף פעם לא תהיי לבד אני אהיה איתך בכל מקום רק לא לידיך אלה בתוך ליבך אווה אני יודע שזה לא הוגן לבקש ממך להבטיח לי משהו שאני בעצמי לא קיימתי את הבטחתי אבל בבקשה אווה בבקשה תבטיחי לי שתמשיכי לחיות ותשמחי מהדברים הכי קטנים .אני חייב ללכת אני אוהב אותך אווה תזכרי את זה תמיד "
דמעות חמות זולגות מעיניי אך לפתע אני מזהה ראש קטן מתבונן בי ממשקוף הדלת זה אנטון אני מסמנת לו לבוא והוא ניגש אליי
" את יודעת רון הבטיח גם לי משהו " אמר עם דמעות בעניים
" הוא הבטיח שיקח אותי לאכול גלידת שוקולד עם הרבה סוכריות כמו שאני אוהב"
איך יכולתי לעשות את זה ?, איך יכולתי לשכוח מאנטון הייתי כל כך באבל שלי ששכחתי מהאבל של אנטון . רון אהב מאוד את אנטון תמיד היה לוקח אותו איתנו לכל מקום ותמיד אמר שבשבילו הוא אחיו בדם
חיבקתי את אנטון "אני מצטערת אנטון " אמרתי עם דמעות בעיניים
"רון היה לוקח אותי לכל מקום אבל הוא הלך לבד , הוא הלך לבד לשמים והשאיר אותי כאן "
מילותיו של אנטון שברו את ליבי
רון אני אנסה אני באמת ינסה לחיות .
אווה: ( כעבור 4 שנים )
אני ניצבת מול הקבר של רון מקום שבאתי אליו בכל שבוע מאז שנהרג
" רון עכשיו אני מתגייסת לקרבי , להמשיך אותך אני כבר לא אוכל לבוא כל שבוע כמו שנהגתי לעשות ."
" אני מבטיחה לבוא כל הזדמנות שתהיה לי "
אווה : ( כעבור עוד 4 שנים )
הינה אני פה שוב מול קברו של רון
" רון היום אני חוגגת 22 "
" אני מצטערת רון " אני אומרת עם דמעות אשר זולגות מעיניי
" אני לא הצלחתי לקיים את הבטחתי אליך "
" עכשיו אנחנו תיקו "
" אז בבקשה תסלח לי רון "
אחריי שנהיה מאוחר אני נושקת לקברו של רון ומתחילה ללכת לכיוון היציאה מבית הקברות
סליחה רון אני ניסיתי באמת ניסיתי אבל האובדן קשה מדי בשבילי אני כבר לא מי שהייתי פעם אני כבר לא מצליחה לצחוק ולחייך כמו פעם
אני אוהבת אותך רון סליחה ..
