זהו בית אדום,
בית אדום עם ארבעה חדרים…
בחדר אחד יש תמונות של דמויות אדמוניות ועריסה.
בחדר אחר יש משפט חקוק על הקיר: "אני יורד לדרום. בוא." גבורה צרופה.
אני נכנסת לחדר שלה.
החדר הוא תערוכת ציורים.
בחדר אור סגלגל, אור רפאים.
כל ציור הוא ציור מורכב, מלא בצורות אבל דל בצבעים;
הרבה כוכבים ומשולשים.
בחדר פרטי לבוש מיוחדים,
עם חרוזים ופיסות בדים מסוגננים.
בחדר תמונה של בחורה שחיוכה אומר: אני אוהבת את החיים.
לפעמים אני סוגרת את החדרים
ומנסה לחשוב על דברים אחרים,
להסיח את הדעת,
לחסום את החלונות בקרשים.
בפעמים אחרות אני מפזרת בחדרים ורדים
ואבק כוכבים,
ולפעמים אני סתם משוטטת בערפול חושים.
כמו עכשיו.
כמו ברוב הפעמים.
אני פותחת את החדר שלך.
יש בו ספרים של מנהיגים, עבי כרס, כמעט קורסים ומתפוררים, עפים יחד עם גרגירי האבק האפורים.
יש בו תמונות שלך עם חברים.
השיער צהוב, החיוך כמעט חי.
המדים תואמים לאזמרגד שתוסס בעיניים –
ניצוצות ירוקים.
את החדר שלך, חייל שלי, אני סוגרת בעדינות יתרה.
הייתי מתארת אותך כמלאך עם פנים מתחלפות:
לא תמיד יש לך שיער בהיר –
לפעמים הוא בכלל שחור.
לפעמים אתה קופץ כדי להציל חבר ומוצא את גורלו, כמו חוט מחבר, שרוך בשלך.
לפעמים אתה נלחם בגבורה.
ולעיתים, ואלה העיתים שמצערות אותי יותר מכול, אתה סתם היית שם,
מפנה תלוש בסרט שאיש לא צפה.
כעת אני יוצאת מהבית…
לבית האדום ארבעה חדרים –
הוא היה מתפרק אילו היה מכיל יותר,
אבל יש בו די מקום.
וכל הזמן אנשים חדשים נכנסים אליו והישנים מותירים אחריהם חותם בקירות, במשב הרוח שמרקד את הווילונות…
השמש מסתתרת בין העננים בשעה זו –
תקווה שאיננה גלויה.
חור אחד פעור בשמיים,
חלל מלא אור
זהו אומנם לא אור יוקד,
רק קירחת צחורה בכיפת השמיים,
אבל היא איננה חלל ריק וקר.
אדרבה, הדבר דומה יותר לחלל שממלא משהו,
ובשוליו יש מעט גוון זהוב וזך.
אני לא מבריחה את דלת הכניסה של הבית, חייל שלי,
אבל מקווה שלא אאלץ להכניס עוד אנשים יפים כמוך –
מוטב להם להישאר בחוץ.
