האולם התמלא ברעש מחריש אוזניים ברגע שהילדים נכנסו. ישבתי על הבמה וצפיתי בנחל הגועש של הילדים הממהרים לתפוס את מקומם לפני שאחר יעשה זאת לפניהם. שיחקתי בגבס שעוטף את ידי הפצועה באי נוחות, נואש למשהו שיסיח את דעתי. מעולם לא הייתי מהאנשים שאהבו לדבר בפומבי. עברו כמה דקות טובות לפני שהם התיישבו, וכאשר הם עשו זאת, והרימו את ראשיהם אלי בציפיה, ידעתי שהגיע הזמן שאתחיל עם הסיפור שלי- הסיבה עבורה בית הספר ביקש שאבוא ואעמוד מולם. לשתי שניות עצמתי את עיניי.
מה אגיד להם? מה הם רוצים לשמוע? מאיפה אתחיל?
עברתי על הסיפור בראשי פעם אחת אחרונה.
קוראים לי דניאל אבמי. אני בן עשרים, בן למשפחה של דובדבנציקים גאים. כמובן שגם אני שירתתי בדובדבן, ועם פרוץ המלחמה הייתי בין היחידות הראשונות שנכנסו לעזה. למקרה שאי פעם תהיתם לעצמכם איך זה לחיות שם במשך חודשיים כחייל, אני אקצר לכם את החוויה לשתי מילים.
לא כיף.
הלילות היו קפואים, דבר שהקשה מאוד על השינה. למעשה, אם הצלחת בכלל לישון, זה היה הישג. גם אם נוציא את הרעשים הרועמים של ההפצצות מהסיפור, עדיין היה את קול הצרחות הרמות של המשפחות בעזה שהידהד לי בראש. אתם מבינים, ברגע שרואים את המשפחות בעזה, קטנות ומפוחדות, מאבדים לרגע תפיסה על המציאות. אתה מוצא את עצמך תוהה אם זה בסדר שאתה מפנה את כל המשפחות האלו מהבתים שלהם. לפעמים היה לוקח לי שעות לתת לעצמי את הכאפה הזאת שתזכיר לי מי אני. מאיפה הגעתי, ומה אני עושה למען האנשים האלו. אני מציל את חייהם. מפנה אותם מבתים שגורלם לא מזהיר יותר מערימת אפר.
זה היה יום שטוף שמש בעזה כאשר המפקד קיבל את הפקודה לפנות את המסגד. הוא הביט בנו בעיניים שקועות, וקולו היה צרוד כל כך שהיה קשה להבין מה הוא אומר. עשרים דקות. זה מה שהוא אמר לנו. יש לנו עשרים דקות לפנות מסגד מלא באנשים שיזוזו רק אם המסגד זז איתם. היחידה ידעה מראש שהמשימה לא תיהיה קלה, אבל לא הייתה לנו ברירה. היינו כעשרים וחמישה חיילים שהתקדמו בחשאי לעבר המסגד, מנתבים את דרכנו בין ההריסות. כאשר הכיפות הכסופות של המסגד נגלו לעינינו, ידעתי שמשהו לא בסדר. ידעתי גם שאני לא היחיד שחושב כך, כי המבטים הדרוכים של חברי ליחידה היו מתוחים מהרגיל.
הכל היה שקט.
לא נשמעו צעקות תפילה, מלמולי בכי, כלום.
זה הלחיץ אותי.
לא רק אותי, גם את המפקד.
כשהגענו לדלת המסגד, המפקד לא עצר, רק האט את הליכתו. הוא רק הרים את ידו וכולנו קפאנו.
דממה.
הוא הקשיב שניה נוספת, ואז החווה בשתי אצבעותיו על הדלת. זה היה הסימן של חברי ליחידה, רועי. הוא בעט בדלת בכל כוחות ופרצנו אל תוך המסגד, רובינו דרוכים ואצבעותינו הנוקשות מוכנות לירות. לקח לי שניה להבין שהמסגד ריק. המפקד הרים את ידו שנית. כולנו קפאנו, והקשבנו בדממה לסביבה.
זה היה הקליק החלוש של טעינת רובה שגרם לליבי להחסיר פעימה. רובה שלא היה שלנו.
מלכודת.
המילה הספיקה רק לחלוף בראשי וכבר החלו כדורים לשרוק באוזני. צעקות בעברית וערבית חתכו את חלל האוויר ומיהרתי לזנק לעבר שולחן שנפל על צידו ולתפוס מאחוריו מחסה. בחלקיק שניה הבנתי עד כמה נדפקנו. המחבלים הקיפו אותנו. צעדנו ישר לתוך מלכודת מתוכננת היטב. הכל היה מבולגן כל כך, היחידה ניסתה לשמור על סדר בתוך תוהו ובוהו מוחלט. השתי דקות הבאות היו מעורפלות. יריתי במחבלים, והמחבלים ירו בנו.
נראה שהמוח שלי פשוט השמיט פרטים שלא רצה לזכור.
אך אני זוכר היטב את הצעקה שנשמעה צלולה וברורה מעל כל ההמולה. "לזוז לזוז לזוז! לפנות!" זה היה קולו של המפקד שטלטל אותי. לא היה לנו סיכוי. המחבלים גוברים עלינו אט אט, קוטפים את חיי חברי אחד אחד. החלנו בנסיגה, הדלת הייתה ממש מולי, וכמה מחברי כבר יצאו וחיפו עלינו מבחוץ, אבל אז ראיתי מזווית עיני את גופו של המפקד צונח על רצפת המסגד.
ירו בו.
עוד פעם.
ועוד פעם.
אתם בטח חושבים לעצמכם, רוץ. רוץ. תצא משם. אני שמח לבשר לכם כי גם המפקד אמר לנו ככה. כל יום. הוא הציב חוק, חוק שקובע כי לא חוזרים בשביל גופות.
בינתיים שארית החיילים כבר יצאו, הייתי האחרון שנשאר בפנים.
אני רוצה להאמין שהצד הגיבור שלי הוא זה שקפץ מתוך שהמחסה שלי לא לעבר הדלת, אלא לעבר המפקד, אך למען האמת, אני חושב שזה היה הילד הקטן שבי. מביט בגיבור נופל ולא מסכים להשאיר את גופתו. מתעקש במוחי שיהיה אנוכי אם אציל את עצמי על פני זה שהציל את חיי במשימות אחרות. הילד הקטן שבי שלא הצליח להבין את התמונה הגדולה יותר. מצאתי את עצמי רוכן מול המפקד שלי, עיניו עצומות, וחזהו בקושי עולה ויורד.
בקושי.
תפסתי את חולצתו ומשכתי אותו לעבר הדלת, מרסס את מקומות המחסה של המחבלים עד ששמעתי את צליל הנקישה המבשר על המחסנית הריקה. כבר הייתי בחוץ אז, ורועי עזר לי לסחוב את גופו של המפקד. רק כשהגענו לבית נידח והקמנו מחסה הבחנתי בשטף דם היוצא מידי. לא שמתי לב שירו בי במסגד. הייתי עסוק מידי.
כיום, המפקד חי.
הוא בשיקום בבית החולים.
כאשר נכנסתי לחדרו בפעם הראשונה כדי לבדוק מה מצבו, הוא הביט בי ואמר, "דניאל, אתה הלוחם הראשון שהעז להפר את פקודתי בשטח. ועל זה אני חייב לך את חיי." אני רוצה בכל ליבי להאמין שזה נכון, אבל הילד הקטן שבי מסרב לקבל את השבח האדיר מהמפקד.
או אולי הגיבור שבי.
פתחתי את עיני והבטתי סביבי, הילדים עדיין ישבו באותם תנוחות, והאחרונים המאחרים תפסו את מקומם בשורות האחרונות.
קירבתי את המיקרופון אל פי בכחכוך גרון שהידהד ברחבי האולם, והילדים השתתקו.
כך נפתחה השיחה.
