הגיע הזמן לחזור לריח של החגים, של העונה היפה של הרימון והאתרוגים. וגם אם קצת התרחקנו וקצת חששנו, עכשיו חוזרים למסגרות ושוב יגיע ראש השנה ויום כיפור ושמחת תורה…
אבל מה שלא ידענו לפני כמה חודשים שריח המטעמים יהפוך לאבק שריפה. מה שלא ידענו, מה שלא תיארנו- קרה.
האסון הנורא שפקד את כל עם ישראל. אסון נורא!
מחבלי החמאס רצחו, חטפו, ילדים בשבי נלקחו. מלחמה פקדה את הארץ, כמו שאומרים בחומש בראשית :" והארץ היתה תוהו ובבוהו"
אנשים לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם.
אבל "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
וכך התחילה האהבה בארץ. חרדים לצד חילונים, חילונים למד דתיים, דתײם לצד מסורתיים. החסד בעם הלך וגבר, אנשים למדו לאהוב את האחר כמו שהוא.
ואני בתור ילדה מסתכלת על העם הטוב הזה ופונה אל הקדושים: "האם את תפילתי החרישית אתם שומעים?" את נפשכם מסרתם בכניסתכם לעזה או בשמירת היישובים, אתם הקדושים. תמסרו ליקירנו חיבוקים. אלחנן, פדיה, גדעון, מאור, יוני, אלקנה ואלישע ועוד אנשים. ממש חמולה למעלה פותחים.
היינו צריכים לשלם מחיר כבד של אנשים יקרים ואנחנו בלי מילים. אתם שעסקתם בקירוב לבבות, אתם שתמיד ידעתם שיש עוד לאן לרוץ, שתמיד ידעתם לאן לפנות ולא התבלבלתם. תמיד ראיתם את הטוב, תמיד ידעתם שיש עוד איפה לעזור, מצאתם את האור בכל אחד. וכמה עצוב וחבל שעם ישראל עכשיו פאזל חסר. חסרים בו אלף חלקים ויותר.
תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים.
אוהבים אתכם ומחכים לתחיית המתים.
