מי שלא בא, ריכלו עליו. ואפילו מי שבא, גם עליו ריכלו לפעמים. כך תמיד היה בכל פגישה של אנשי העיירה, וכך כנראה תמיד יהיה. באותו יום, המקום געש, בגללי. ידעתי שזה יקרה, מהרגע שהסכמתי.
כמה ימים לפני כן, הורי באו אלי עם הצעה, אך היה ברור שזו בעצם דרישה. אחרי הכל, אנשים כמוהם רגילים לקבל מה שהם רוצים. ה’הצעה’ הייתה פשוטה. בתור תרומה למעמד המשפחתי – וכבר התחלתי לגלגל עיניים, כי המעמד המשפחתי באמת לא היה זקוק לשום תרומות נוספות – אלך ואתחתן עם בחור מחוץ לעיירה. בחור צעיר, עשיר, הורים מכובדים… איבדתי עניין ככל שהם המשיכו להסביר. ידעתי מה הם יגידו, וגם ידעתי שאין טעם לסרב או להתווכח. כשהם סיימו את הנאום הארוך והמייגע, פשוט הסכמתי, כדי לגמור עם זה. וכמו כל פעם, אדון וגברת מילר קיבלו את מה שהם רצו.
באותו יום, כולם בעיירה דיברו על זה. נאנחתי לעצמי. אין לאף אחד משהו יותר מעניין לדבר עליו? כנראה שלא. ברגע שהגעתי, כולם נהרו לאחל מזל טוב ובהצלחה. במשך כעשר דקות סבלתי בשקט את הגברת קלר שקשקשה ללא הפסקה על כמה שיש לי מזל, ואחריה עוד עדר חברי המשפחה שפשוט היו חייבים לתת עצות ואיחולים למיניהם.
שבוע אחר כך, בבוקר יום ראשון, באה אלינו אמילי. אמילי הייתה החברה הכי טובה שלי מאז ומתמיד. לפני כשנה היא עברה לגור בעיר גדולה יותר, אך כל כמה זמן הייתה חוזרת לבקר אצלנו. הביקורים של אמילי, ללא יוצא מן הכלל, היו מאוד תוססים. לאמילי הייתה אישיות מאוד הרפתקנית, נחושה, ונטייה דרמטית. כתוצאה מהשילוב הזה, כל פעם שהיא ביקרה היינו נקלעות לצרות.
אחרי שסיימנו לצחוק ביחד על סיפור מביך במיוחד שסיפרה אמילי, עיניה עדיין נוצצות מהצחוק, היא אמרה לי “שמעתי שגם לך יש חדשות מרגשות”. “לא כזה מרגש” עניתי לה בפשטות. הצחוק בעיניה התחלף לדאגה “דפנה, את יודעת שאם את לא רוצה להתחתן איתו, את לא צריכה. מה אכפת לך מה הם חושבים”. “את יודעת שזה לא ככה, ואת יודעת שזו לא החלטה שלי” אמרתי לה. היא הרימה גבה. “את באמת מאמינה במה שאת אומרת?” אמרה בקול יבש “תמיד יש מה לעשות” היא הוסיפה. “אמילי, זה לא עובד ככה. לא יקשיבו לי”. “זה עובד איך שאת רוצה שזה יעבוד!” היא התעקשה. “אמילי…” ניסיתי להסביר. “זה החלטה שלך, ורק שלך, דפנה, ואם את מנסה לתרץ את סתם משקרת לעצמך. אם הם מנסים להכתיב לך מה לעשות, תראי להם אחרת. אם הם לא מקשיבים, תגרמי להם להקשיב ” היא אמרה לי, עיניה בוערות.
יומיים אחר כך אמילי עזבה, אך מילותיה נשארו איתי. אמרתי לעצמי שאמילי תמיד הייתה קצת פזיזה, ואין לקחת את דבריה יותר מדי ברצינות. ובכל זאת…
חודשיים לאחר מכן, הגיע היום הגדול. הכל היה מוכן. השמלה, הפרחים, העוגה, האורחים. עמדתי מול החופה. כל המחשבות בראשי התערבבו בסופה. התחלתי להתקדם.
בשורה החמישית, התחילו לצוף הספקות שניסיתי לטמון כבר חודשיים. אולי בכל זאת היה עדיף לסרב? אולי זו טעות מרה? אחרי הכל, איזה מן בחור אפילו לא טורח לדבר איתי לפני?
בשורה הרביעית, עולות כל ההזדמנויות והבחירות. כל הדלתות שהיו פתוחות ועומדות להסגר. כל הדברים שהייתי יכולה לעשות.
בשורה השלישית, חוזרים החלומות – כל הדברים שרציתי לעשות, לגלות, לחוות. כל הרעיונות, נסיונות, אפשרויות, משאלות, שיפלו כמו כוכב נופל שבוער ונעלם.
בשורה השנייה, פתאום מגיע הספק הגדול מכולם – אולי הייתי מוצאת מישהו אחר? מישהו באמת בשבילי? מישהו שהיה בוחר בי גם אם ההורים לא היו מבקשים יפה?
ובשורה הראשונה, כל המחשבות פרצו ביחד, התפוצצו בבת אחת.
ורגע לפני שעליתי לחופה, החלטתי.
הסתובבתי.
הבטתי מסביבי. רוב הפנים לבשו מבטי תדהמה, אך מביניהם, ראיתי את אמילי. היא קרצה אלי.
התחלתי ללכת אל היציאה. למרות שהרגשתי הכל מלבד רוגע, צעדי היו בטוחים.
לא היה רשרוש חוץ מקול הנעליים שלי נגד הרצפה.
אבל לכל קול יש הד.
