היה זה לילה אפלולי וקודר, כל הרחובות היו ריקים ורק דמות דקה ושחורה מדדה באפילה כאילו מסתתרת מפני מישהו.
הכל התחיל לפני כשבוע. תלמידה חדשה בשם רומי, הגיעה לכיתתנו.
רומי הייתה תלמידה חכמה, יפה, מוכשרת, ונערצת על ידי תלמידי הכיתה. חלפו כמה חודשים ורומי התחילה להשתנות. היא הפסיקה לטפח את עצמה והידרדרה בלימודים.
היא הפכה לאדם אחר, אדם קר ונטול רגשות כלפי הסובבים אותה.
החלטתי שאני חייב להבין את פשר התנהגותה.
"אני צריך לעקוב אחריה", אמרתי ביני לבין עצמי. "אתחיל היום עם סיום הלימודים".
בתום הלימודים עוד לא ארזתי את התיק ורומי כבר יוצאת מהכיתה. לא בזבזתי אף לא דקה והלכתי בעקבותיה.
ראיתי אותה עוברת צמתים, שדרות, ואף סמטאות נידחות, ופתאום!
לאחר הליכה של כרבע שעה רומי נעצרת.
"היא בטח עלתה עליי" אמרתי בליבי, אבל לא!
פתאום, מגיחה מתוך סמטה אישה לבושה אפוד שחור, ולראשה כובע תואם.
רומי והאישה החלו לנהל שיחה שערכה כחמש דקות.
לפתע, אני קולט את רומי נותנת לאישה מפתח חלוד מעט אך במצב שמיש,
ומיד לאחר מכן כל אחת פנתה לדרכה בלי לומר אף לא מילה נוספת.
התעניינתי מאוד בנוגע למפתח החשוד, אך לאחר כמה ימים, מחשבותיי לא טרדו אותי עוד והמשכתי בעיסוקיי כרגיל.
לאחר כמה ימים הודיעו בחדשות על פריצת בית הכלא לנערים.
לא האמנתי למה ששמעתי. מחשבותיי רצו והסתחררו במוחי.
"זאת רומי"! אמרתי בקול רם,
"מה אני?"
שמעתי את קולה מעבר לכתפי. חשבתי לעצמי, די עם הסודות אני צריך להגיד לה שעליתי עליה, שהיא צריכה לחשוף את הכל.
התחלתי לצעוד אליה בצעדים נחושים בזמן שאני חושב על הנאום שאשא בפניה.
אני עומד מולה, לוקח נשימה עמוקה ומבקש ממנה לספר את כל הסיפור.
"אני כל כך מצטערת, לא התכוונתי" אמרה בקול מייבב.
"מה זאת אומרת לא התכוונת? הרי ראיתי אותך במו עיניי נותנת לאישה את המפתח, ואני בטוח שהיא זאת ששחררה את האסירים."
"אני באמת מצטערת, אבל לא יכולתי לעשות כלום" אמרה בייאוש קודר.
"לא הבנתי. איך הכרת אותה בכלל?" התעקשתי לדעת.
"אוקי, אני אספר לך". אמרה
"הכל התחיל לפני חודשיים," התחילה לספר. "אני וחברותיי קבענו להיפגש בשעת ערב מאוחרת.
הוריי התנגדו לזה שאצא בערב, אך בכל זאת יצאתי.
חיכיתי שם על ספסל עץ רעוע, הדקות נמשכו ונמשכו. חשבתי שחברותיי כבר לא יבואו הערב, רציתי כבר לקום וללכת. אבל פתאום, אני רואה דמות רחוקה מתקרבת לעברי. חשבתי לעצמי שזאת בטח אחת מחברותיי.
התרגשתי מעט כשהבנתי שלא שכחו את הפגישה שלנו, ושלא השאירו אותי לבד לחכות להן דקות ארוכות לשווא. הדמות מתקרבת אליי יותר ויותר, נופפתי אליה לשלום אך לא הייתה תגובה.
בכל צעד שלה נוכחתי לדעת שזאת לא אחת מחברותיי, אלא אישה זרה. לאחר כמה דקות, היא התיישבה על ידי. השתיקה הייתה קודרת, כמובן לא ציפיתי שאישה זרה תדבר איתי אבל היה נדמה שהאישה הזרה רצתה לומר משהו אך לא היה לה ניסוח מתאים.
חיכיתי עוד שתי דקות נוספות, במקרה וחברותיי יחליטו לצוץ פתאום. אבל לא!.
לאחר שתי דקות שהרגישו כמו נצח, קמתי מהספסל, פסעתי פסיעה בודדה, ופתאום, אני שומעת את האישה קוראת לי. שאלתי את עצמי אם לבוא אליה ולברר מה היא רוצה, או שכדאי ללכת. אבל הסקרנות בערה בי. לבסוף החלטתי שעליי לחכות, סובבתי לעברה את פניי ולאחר מכן רגליי פשוט הובילו אותי אליה. שאלתי אותה אם קראה לי, למרות שידעתי שכן. והיא אמרה שהיא צריכה עזרה, האישה נראתה כל כך מסכנה, חסרת אונים ממש. שפשוט הרגשתי מחוייבות לעזור לה.
היא סיפרה לי שהילדים שלה בכלא על לא עוול בכפם.
"מה זאת אומרת?! הם גנבו מצרכים מהסופר, הם גנבים!" אמרתי בקול רם
"כי הם היו רעבים", אמרה, "ולא היה להם מה לאכול. רציתי לעזור להם".
"נפגשנו שלוש פעמים בשבוע ותכננו את התכנית בסתר", המשיכה רומי לספר. "עקבנו אחרי חמישה משומרי בית הכלא, ערכנו טבלה מדוייקת מה כל אחד מהם עושה אחרי העבודה, בעבודה, ואיפה כל אחד מהם נמצא בהחלפת משמרות".
לבסוף גילינו שמנהל בית הכלא שומר את כל המפתחות שלו בביתו הפרטי.
"במקום שאף אחד לא יחפש", אמרתי בגאווה כאילו הייתי בלש מקצועי.
"בדיוק", אמרה רומי "אבל הוא טעה. אחרי שבועיים של תכנונים ומעקבים מתמשכים הגיע הרגע שבו המשימה יוצאת לפועל. אמרתי להוריי שחברה שלי הזמינה אותי לישון אצלה, וככה יצאתי מהבית עם תיק ארוז באוכל, ושתיה ובלי שאלות מיותרות אשר עלולות היו להרוס את התכנית".
קבענו בסמטה צרה ליד ביתו של מנהל בית הכלא, ואני "והאישה" עשינו "חזרות גנרליות" על איך הכל יתנהל.
"למה את קוראת לה "אישה" ולא בשמה הפרטי?" שאלתי.
"היא לא סיפרה לי אף פעם איך קוראים לה, חשבתי שהיא תספר לי מאוחר יותר.
בכל אופן, אני "והאישה" חקרנו קצת ונוכחנו לדעת שיש למנהל בית הכלא מוח קרימינלי.
"מה זאת אומרת "מוח קרימינלי"?" שאלתי.
"זה אומר שהוא חושב כמו פושע, הוא יודע איפה להחביא דברים במקום הכי בטוח.
כל מה שהיינו צריכות לעשות זה לבדוק מתי המנהל יוצא מהבית שלו, ורק אחרי שיצא, אנחנו נכנסנו דרך פירצה קטנה בקיר. חיפשנו בכל מקום אפשרי הפכנו את כל הבית, ארונות, ספות מה לא. פתאום, אני מרגישה שאריח אחד מהריצפה זז. לא הבנתי מה זה בדיוק, עד שראיתי שהאריח ממש יוצא מהריצפה התכופפתי מעט, הרמתי את האריח ושם ראיתי, מפתח גדול ומחוספס. קראתי לאישה שתבוא לראות.
האישה רצה אליי מהר וכאשר ראתה את המפתח, עיניה אורו אור גדול. החזרתי את האריח למקומו, ויצאנו מהבית.
בבוקר יום המחרת הודיעו שפרצו את בית-כלא לנערים, ידעתי שמי שפרצה את בית הכלא הייתה לא אחרת מהאישה.
כשהגעתי לבית הספר שמעתי אותך, והבנתי שאתה יודע על מעשיי. אני כל כך מצטערת, אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה."
"אל תדאגי, נוכל לתקן את זה". אמרתי.
"תודה רבה! אבל איך נתקן את זה בדיוק"? שאלה רומי.
"יש לי רעיון!"
"מה צריך לעשות"?
"את רק צריכה להפגש איתה שוב". אמרתי.
"אבל כבר השלמנו את המשימה", התעקשה רומי. למה היא תרצה להיפגש איתי?
"תגידי לה שיש לך משהו חשוב להגיד לה."
"אוקי."
כעבור שבוע רומי רצה אליי ואמרה לי שהאישה רוצה להפגש איתה, ליד "הספסל שלהם" בשעה שבע.
רומי הסבירה לי שזה הספסל שהם נפגשו בו לראשונה ברחוב הכרם 23, לא רחוק מבית הספר.
השעה שבע מתקרבת ואנחנו מתארגנים במקומות , רומי יושבת על הספסל ואני מחכה מאחורי עץ אלון לאורחים שהזמנתי.
בחמישה לשבע האישה מגיעה, ומתיישבת על הספסל. לאחר כמה דקות היא שואלת על מה רומי רצתה לדבר איתה.
רומי מהססת, פותחת את פיה, ולפתע קול סירנות ממלא את האוויר.
רומי והאישה מסתובבות, ורואות את מכונית המשטרה מתקרבת לעברן.
האישה תפסה רגליים וברחה בריצה מהמקום, אני רצתי לרומי וביחד עלינו על מונית והצטרפנו גם אנחנו למרדף.
המשטרה נוסעת אחרי הפושעת, ואני ורומי מנווטים את נהג המונית לאן לפנות.
האישה עוברת רחובות צפופים, ומבנים נטושים. עד שנעלמה מעיננו.
רומי החלה לרעוד, שאלתי אותה אם הכל בסדר למרות שידעתי את התשובה.
והיא אמרה שהיא פוחדת שהאישה תחזור להתנקם בה.
ניסיתי לעודד אותה, אבל כלום לא עזר.
השעה הייתה כבר שמונה וחצי, רומי הלכה לביתה, וגם אני חזרתי לביתי.
חלפו ימים, שבועות, ואפילו חודשים, אבל האישה לא הראתה סימן לקיומה.
את האסירים תפסו כמה ימים לאחר שאמם ברחה מעיננו. הצטערנו בשבילם כי חשבנו שאם היו מבקשים, הבעלים של הסופר היה מביא להם כמה מצרכי מזון על חשבונו.
ומהאישה לא שמענו עוד.
