הותר לפרסום/ אביה קחזם

"הותר לפרסום…"
אני שומעת ברדיו.
חייל מבאר-שבע,
אחד מתל-אביב,
אחת מרמת הגולן,
אחד מרמת אביב.
כל אחד עם סיפור משלו,
עם חיים משלו, עם אישיות משלו,
שנגדעו באש ההקרבה.
"הותר לפרסום" –
אלה המילים הרווחות בתקופתנו.
אחד קפץ על רימון,
כשבביתו יש שלושה ילדים.
אחד משרת בחרמון,
ולא ראה את הוריו חמישה חודשים.
אחד, אשתו בהריון,
ובלידה יתנו לוולד שם משמעותי:
"רע", "כיסוף", ואולי "ניר-עוז"
ועד אז – הוא משרת ביחידת "אגוז".
"הותר לפרסום…"…
לא יכולה עוד לשמוע
על עוד חיילת שנהרגה בכוח,
על עוד אחת שהביתה כבר לא תתגעגע,
על אחרת שזעמה כבר לא יבעבע,
ועל אחת נוספת שגורלה נחרץ בלהיטותה להתגייס,
על-אף שלא היתה צריכה –
היא פשוט לא רצתה להתחמק או לברוח.
"הותר לפרסום…",
כך נפתח היום שלי.
לא "תודה" לבורא עולם,
לא "בוקר טוב" או "מה שלומך?"
רק שאלות של "למה?"
ושל "איך?".