הזמן / הודיה טיקטינסקי

הסיפור הזה מתמקד בדבר אחד, שונה אולי מסיפורים אחרים שיצא לכם לקרא. בסיפור הזה הגיבור הוא שונה והגיבור הזה לא גיבור מפני שהציל את עולם או כי הוא עשה דבר מדהים, אלה כי הוא עמד לבדו מול איתן הטבע הגדול מכולם.

הזמן

אז אם כך לפני שנים רבות בארץ רחוקה רחוקה (האומנם היא לא הייתה עד כדי כך רחוקה, ייתכן שהיא לא הייתה קיימת כלל! אך זאת אף אחד לא יוכל לדעת.) היה חפץ אחד שישב בתוך קופסא חפץ זה לא היה גדול מאוד או מיוחד מאוד או חזק מאוד, אבל הוא היה חפץ וזה מה שחשוב. החפץ הזה הייתה בובת חרסינה קטנה וחמודה בצורת ילדה קטנה, בערך בת שלוש בשמלת בלט, והבובה הזו הייתה שייכת לסבתא. סבתא (למרות שבאותם שנים היא עוד לא הייתה סבתא) אהבה מאוד את הבובה ודאגה שהבובה תוצג לראווה במקום בולט כך שכל אדם באשר הוא יוכל לראות אותה. היא דאגה לנקות את הבובה שלוש פעמים בשבוע ולשחק איתה כאילו היא ילדה אמיתית. אבל סבתא גדלה והפכה לאמא, אמא עם שתי ילדות. ולהיות אמא עם שתי ילדות קטנות (כפי שהיא הייתה פעם) לא הייתה מלאכה קלה כל כך לביצוע אז היא לקחה את בובת החרסינה הקטנה ושמה אותה בתוך קופסא, בקופסא עוד היו דברים רבים. היו חוט ומחט וגם כפתור אחד שנפל מחולצה ישנה, ושעון יד ישן. והם אירחו לה חברה. אבל סבתא עדיין אהבה את בובת החרסינה בכל ליבה, והקפידה לנקות אותה לפחות פעם בשבוע. חלפו השנים ובכל שנה הזדקנה הסבתא והבובה הזדקנה יחד איתה, ואט אט החלו החפצים הקטנים שבקופסא להיעלם, כל אחד שניעלם גרם לבובה עצב גדול, כי החפצים הללו אירחו לה לחברה למשך שנים רבות, אך בסופו של דבר הם התפוררו ונעלמו, בגלל הזמן. הסבתא דאגה להוציא את הבובה מהקופסא מדי פעם כדי להיזכר בימים עברו ולנקות אותה. עד שיום אחד הסבתא כבר לא באה, והבובה ידעה שהיא כבר לא תבוא לפתוח את הקופסא. אז הבובה הייתה עצובה. והיא ישבה בפינה של הקופסא ולא לעשות דבר, כי לא היה לה עוד איש שיארח לה לחברה. כל החפצים נעלמו, והסבתא כבר לא תבוא. והנה, חלפו השנים, ובובת החרסינה החלה להיעלם גם היא. כי הזמן רצה לקחת אותה אתו, אבל בובת החרסינה היישירה מבט אל הזמן, כשבעיניה ולו טיפה אחת של פחד. וכל פעם אמרה לו ללכת. וככל שעברו השנים לבובת החרסינה היה קשה יותר להתגבר על הזמן. וככל שעברו השנים הקופסא נעשתה חשוכה יותר. ובובת החרסינה כמעט איבדה תקווה. עד, שיום אחד נפתח חריץ קטן של קרן אור בקופסא, והבובה כנראה הייתה קופצת בבהלה לו היה לה כוח לעשות את זה. מולה עמדה ילדה שנראתה בדיוק כמו סבתא כשסבתא היתה ילדה. אבל הרי זה לא יתכן שזו סבתא, הרי סבתא לא פתחה את הקופסא כבר שנים רבות. והילדה הקטנה הושיטה את ידה אל בובת החרסינה וניסתה להרים אותה. אבל בובת החרסינה הקטנה הייתה שברירית כל כך וחלשה כל כך, שהזמן ניסה לנצל את ההזדמנות  הזו ולהעלים אותה לנצח. ובובת החרסינה ניסתה למצא שבב של תקווה, אך היכן? כל חבריה נטשו אותה, סבתא, החוט, המחט, הכפתור ואפילו שעון היד הישן. ואיש לא חשב עליה במשך השנים שהיא ישבה חסרת מעש בקופסא. אז, אט אט אזל כוחה של הבובה, וברגע אחד, מאבקה מול הזמן נגמר. בובת החרסינה הקטנה, נשברה לשני חתיכות קטנות ושבריריות, שם, על קרקעית הקופסא. ולשניות ספורות לא הייתה ולו תנועה אחת בחדר. גם הילדה הקטנה כאילו הרגישה שקרה דבר נורא. אז הילדה הקטנה הביטה פעם אחת אחרונה בשברי הבובה והחלה לסגור את הקופסא. הרי מה יש לנו לעשות עם בובת חרסינה שבורה?  ואט אט חשכה הקופסא שוב. אך לפני שנסגרה הקופסא לגמרי, נעצרה הילדה. והחלה לפתוח את הקופסא בשנית. היא הוציאה את שני שבריה את בובת החרסינה והביאה דבק חזק. ולאט ובזהירות בדביקה את שני חלקי של הבובה על שיצרו שוב את דמותה שהבובה. והרגע הזה הצליח להתגבר על כל מה שהזמן ניסה לעשות במשך שנים. והבובה הקטנה הייתה שלמה שוב. והיא הביטה בילדה, זו הייתה הנכדה של סבתא, והנכדה של סבתא לקחה את בובת החרסינה וניקתה אותה עד שהיא הבריקה.  ושיחקה איתה כאילו היא הייתה ילדה אמיתית. וכשהיא לא שיחקה איתה היא שמה אותה במקום בולט כדי שכל אדם באשר הוא יוכל לראות אותה. והילדה הזו האומנם לא ידע כמה גדולים היו מעשיה. אך הם היו גדולים ללא ספק. והבובה הייתה מאושרת שוב וכל יום מחדש, למרות שגם היא הייתה כבר סבתא היא המשיכה להיישיר לזמן מבט ובו לא ולו טיפה של פחד. כי כל מה שהזמן לא ינסה לעשות, לא יצליח לנצח אותה, לעולם.