החטיפה/ מורשה איינהורן

קמתי לחשכה גמורה. התיישבתי ודפקתי את הראש שלי בקיר. "אוו" צעקתי, למה תמיד זה קורה לי. הראש שלי הסתחרר מעט וניסיתי למקד עת העיניים שלי במשהו אבל לא היה במה, לא היה כלום חוץ מחושך. מיששתי סביבי וקלטתי שאני בסוג של "קופסא" קטנה. פתאום שמעתי קולות מוזרים. האזנתי. "כמה זמן היא כאן?", בעלת הקול הייתה אישה, הקול השני שענה היה שייך לגבר. "5 ימים". מה? 5 ימים ישנתי. אני נזכרת במטושטש בזה שצעקתי וניסיתי להיחלץ ממישהו ואז היה לי כאב זעיר שכנראה נגרם מזריקה קטנה של הרדמה. לא הצלחתי לנשום. הייתי בשוק. אני חטופה, כמו כל הילדים בסרטים המפחידים. הכרחתי את עצמי להמשיך להאזין לקולות. האישה שאלה "איך קוראים לה?". "בלה קופר" ענה הגבר. "עבודה טובה ריצ'רד, תמשיך ככה ואני מבטיחה לך שעד סוף החודש תקבל קידום משמעותי" אמרה האישה. ריצ'רד אמר "תודה רבה". שמעתי פסיעות כבדות ומיד אחריהם פסיעות קטנות. התחלתי לגבש תוכנית. מיששתי את הכיסים של המכנסים שלי ומצאתי שם סיכת ראש קטנה. התחלתי לעשות איתה חור קטן ב"קופסא". לאט לאט חוררתי חור קטן אך משהו מברזל חסם אותו. זה היה המנעול שלי. הגדלתי את החור ושהוא היה מספיק גדול. הכנסתי את המנעול לתוך ה"קופסא". אוי לא, למנעול יש סיסמא. ניסיתי כמה קומבינציות, אבל אף אחת מהם לא עבדה. חשבתי וחשבתי ואז הבזיק לי רעיון, גימטרייה! מה עם הקוד הוא גימטרייה של משהו או אולי של מישהי? בלה! השם שלי, זה חייב להיות זה, טוב בוא נראה, ב=2, ל=30, ה=5 אז הקוד הוא 2305. ניסיתי את הקומבינציה שלי והמנעול נפתח בקליק. פתחתי את הקופסא ומה שראיתי השאיר אותי מרותקת. בחדר היה כתריסר קופסאות כמו שלי ומהן נשמעו בכיות- עוד ילדים חטופים כמוני. אבל לא היה לי מה לעשות, אני לא יכולה להתמהמה. התחלתי לרוץ לעבר דלת עם שלט ירוק שכתוב עליו "יציאה". אבל רגע לפני שהגעתי לדלת הופיעו שני שומרים גדולים וחזקים. רצתי לעברם, בעטתי בראשון והחלקתי מתחת לרגלים של השני. הראשון התקפל והשני המשיך לרוץ אחרי. הייתי קלילה וקטנה, מה שנתן לי יתרון גדול עליו. דחפתי את הדלת ונכנסתי לחדר מדרגות. עליתי במדרגות והשומר אחרי. בקומה השנייה מצאתי כיסא וזרקתי אותו על השומר. הוא איבד את שיווי משקלו, חבט את הראש שלו במעקה והתעלף. המשכתי לרוץ והגעתי לעוד דלת שהובילה לכביש ראשי. עליתי על האוטובוס הראשון שראיתי, ירדתי בתחנה האחרונה ומצאתי קו שלקח אותי הביתה. כל הדרך רק חשבתי על הקופסאות האחרות ועל הילדים שבתוכם, ידעתי שזה לא נגמר, אני אדאג שכל הילדים יחזרו גם הם הביתה, שהחוטפים יזהרו. בלה עוד תחזור.