החלל שנותר חייל/ תהילה ליבנה

דממה. שקט הס. שקט מוחלט. דומיה. עלטה. בעטה. ריקנות. חשיכה. אפילה. קדרות. נפילה ממושכת לעבר הלא נודע.
כל אלה ועוד לא יצליחו לתאר ולו במקצת את מה שהרגשתי באותו רגע גורלי. כל אלה ועוד לא יצליחו לתאר את מה שנקרא בשפה האנושית מוות. מוות. מה זה בכלל מוות?
האם אדם הנמצא בין החיים מבין בכלל מה זה אומר למות? אנשים מאמינים טוענים כי ישנו גן עדן וישנו גיהנום, ישנה הנשמה וישנם המעשים שעשית או לא עשית בחייך. אני אומנם סקרן מאוד אך מענה לשאלות פילוסופיות? זה לא הסיבה שבגינה הסתכנתי במוות.
…
קוראים לי דביר אמנון, אני בן 23 ואני מכהן כאח בכור למשפחה ממוצעת המתגוררת לה בשלהי אחת השכונות הוותיקות בפ"ת.
אם תשאלו אותי מהו הזיכרון הראשון שלי תמיד אספר את הזיכרון השני. לא כי אני מתבייש בזיכרון הראשון או משהו כזה אלא מפני שפשוט תמיד העדפתי להתייחס אליו כאל פרי דמיוני.
תמיד  העדפתי לספר על עליית הדרגה של אבי מתת אלוף לאלוף בשנת 2006 ולא על זיכרון הפציעה הקשה שבעצם בעקבותיה הוא הועלה בדרגה.
אז כן הזיכרון הראשון שלי די טרגי בייחוד כשהדמויות הראשיות בסיפור הם אישה בת 25 ילד בן ארבע, פעוט בן פחות משנה וחצי וכמובן אבא שלי.
…
זה היה יום בהיר מאוד, שטוף שמש והיה ניתן לראות זאת מעוצמת האור שחדר מבעד לתריסים.
תחילה לא הבנתי ממה התעוררתי, אך כעבור כמה שניות הבנתי ממה. רעשים בלתי שגרתיים  נשמעו מכיוון המטבח: יבבות, התייפחויות, התלחשויות, דלתות נפתחות ונסגרות ואיכשהו המון רעש למרות שהיה ניכר ניסיון לשמור על שקט.
התקדמתי לעבר המטבח במטרה להגיע אל תוך זרועותיה של אימי אך לא ממש הצלחתי לאתר אותה בין האנשים שהתרוצצו בחלל הבית.
כבר כמעט התחלתי לבכות אך במזל החוש האימהי של אימי לא חדל לעבוד גם ברגע זה, היא קלטה אותי בזווית עינה וניגשה אליי במהירות.
היא חיבקה אותי בבהילות והסבירה לי בעדינות שבמהלך פעילות צבאית שהתרחשה בחצות הליל הייתה תקלה ואבא נפצע.
הוא כבר במצב טוב יותר ומטופל כראוי ולכן אין סיבה לדאגה. רק בדיעבד הבנתי שאבא היה פצוע אנוש וזהו נס עצום שהוא שרד.
אותו היום עבר עליי במעומעם אך את התמונה שלצערי נגלתה לעיניי למחרת בביה"ח רמב"ם אני לא אשכח לעולם.
אבא שלי, החזק, השרירי, החסון והגיבור שאני מעריץ ואוהב בכל ליבי, שתמיד כשהיה בבית העביר את זמנו איתי, כשכבר עד גיל ארבע הספיק ללמד אותי כדורסל, אגרוף וכדורגל ותמיד היה שם בשבילי מודל לחיקוי, היה שרוי על מיטה מוצעת בסדינים לבנים, מחובר לכל מיני מחטים. עפעפיו סגורים בעוד חזהו עולה ויורד בקצב איטי. על פניו חשבתי שראיתי חיוך קטן, אז חייכתי בחזרה. אך חיוכי נמחק כמעט מייד.
בסקירה מהירה של גופו היה ניתן להבחין שרגל שמאל של אבא שלי פשוט לא הייתה על המיטה-פשוטו כמשמעו.
תחילה חשבתי שעיניי מתעתעות בי אך במבט מעמיק הבנתי שאין מה לטעות- באגף השמאלי של גופו של אבי, היה חלל ריק מהמותן ועד האיזור בו הייתה צריכה להיות כף רגלו.
אני זוכר את עצמי עומד שם ובוהה באבי באי אמון בעוד בליבי מתגבשת לה החלטה: אני לא אלך לצבא.
…
עברו יום, עברו יומיים, ואט אט אודות לסיוע הבלתי פוסק של אימי והחוסן הנפשי של אבי הוא החל להשתקם.
שלושה ימים לאחר האסון הוא חזר להכרה, הוא קיבל בהדרגה מנות של דם ובמקום הרגל חוברה לו פרוטזה.
אומנם גם לאחר שאבי השתקם, היה לי מאוד קשה עם מוגבלותו ועם הנטל שנפל על אימי עם פציעתו.
כעבור חצי שנה אף התקיים טקס עליית הדרגה המיוחל, שבאמת היה אירוע מאוד מרגש ומשמח.
באותו מעמד הרגשתי כה גאה באבי, כל כך שמחתי בשבילו,

ואחרי הרבה זמן שלא, ליבי התמלא הרגשה חמימה כזו שלא יכולתי שלא לבחור בזיכרון זה, להיות הזיכרון הראשון שלי.

למרות כל הקשיים וההתמודדיות ואולי קצת בניגוד למצופה, תקופת הילדות שלי חלפה ביעף:
סיימתי גן חובה, עליתי לכיתה א', בינתיים הצטרפו למשפחה תאומות מקסימות, סיימתי את היסודי בהצטיינות, עליתי לחטיבה, נחשפתי אל המין הנשי, קצת טיולים, חברים, מסיבות, הדרכה בבנ"ע והופ סיימתי תיכון.
אך במשך כל התקופה תמונה אחת לא יצאה לי מהראש,התמונה של אבא שלי שוכב באותו היום בבית החולים ואיתה ההחלטה הרת משמעות שקיבלתי עוד בהיותי פעוט.
מסתבר שישנן השקפות עולם שאינן משתנות עם השנים. כן,כן, בעוד שכל חבריי התגייסו לצה"ל וקיבלו על עצמם למסור את נפשם למען הארץ, אני, הודות לפרוטקציות שיש לי בזכות אבי (טוב נו יש מצבים שצריך לנצל, הרי לא כל אבא נמצא בדרגת אלוף) עשיתי שירות לאומי בשב"כ.
למה? כי פשוט לא יכולתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שיום אחד אפצע, אפגע או אמות במסגרת השירות בצה"ל.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שפתאום ביום בהיר אחד משפחתי תשאר לבדה בחוסר אונים או תיאלץ לסבול או להתמודד עם מוגבלות כזאת או אחרת.
בדיעבד אני מבין שאם הקב"ה רוצה בכך שיקרה לך משהו הוא יקרה בכל מקרה. לא משנה כמה תנסה להתחמק ממנו.
אך באותו הזמן טראומת הילדות וניסיון חיי שיתקו אותי. לא התגייסתי לצה"ל.
אולם מי יודע את דרכי נסתרות ה'?
כעבור שנתיים, בשמחת תורה התשפ"ד, התארחתי אצל חברי הטוב שניר המתגורר בירכתי שדרות.
ההקפות בערב היו שמחות מאוד ונורא נהנתי, אך השמחה לא נשארה לעוד הרבה זמן כאשר בשעות הבוקר המוקדמות התעוררנו לקול אזעקות, יריות ופיצוצים.
אבא של שניר, שרון, הוא אחראי ביטחון בעיר ולכן לא לקח לו הרבה זמן להבין מה קורה.

אביו המסור של שניר החליט מייד שהוא יוצא לסייע בקרבות בקיבוצים הסמוכים גם אם זה יעלה לו בחייו ומבלי לחשוב בכלל על מה שאני אומר ועל ההשלכות של מעשה כזה שמעתי את עצמי אומר שאני גם בא.
רק לאחר שיצאו לי המילים מהפה הבנתי כמה אני חייב באמת לקום להלחם. רק לאחר שיצאו לי המילים מהפה נפלה עליי ההבנה שמאות משפחות עלולות להיהרס כתוצאה מהאירוע המתרחש תחת אפי, עשרות חיילים  שיפלו על הארץ במסירות נפש עצומה, ובגבורה יותירו אחריהם משפחות שישארו לבדן בחוסר אונים ובצער.
משפחות שעתידות לעבור בדיוק את מה שרציתי למנוע ממשפחתי שלי לאחר שחוויתי קשיים כה רבים בעקבות פציעתו של אבי. על אחת כמה וכמה אם הוא היה ח"ו מת.
לפתע הכתה בי ההבנה שלולא אותם אנשים, לולא אותם גיבורים שנרתמים לעזרת עמ"י אבי לא היה רק נפצע אלא היה מת.
לא יכולתי לשאת זאת, הרגשתי שאני מוכרח להכיר טובה לעמ"י ולנסות לשמור על שלמותן של כמה שיותר משפחות.
משפחתו של שניר, שהכירו את ההיסטוריה שלי היטב, ניסו להזכיר לי כמה אני מתנגד לדברים האלה וניסו לשכנע אותי לרדת מהעניין.
אולם להפתעתי הרבה חשתי שאני שלם עם ההחלטה שלי בלב שלם.
עניתי למשפחתו של שניר בבהלה שאני בא וזה סגור ומכיוון שכל דקה של עיכוב הייתה יכולה לעלות בחייו של אדם, לא היה לנו יותר מידי זמן להתווכח.
למרבה המזל, במסגרת שירותי בשב"כ הוצאתי רישיון לנשק, לכן שאלתי משניר את נשקו ועפנו משם.
ככל שהתקרבנו לקיבוצים, הכתה בנו חומרתו של המצב: בכבישים נשמעו יריות ופיצוצים מכל עבר.

דם היה מרוח בהמון מוקדים.

כעבור כמה רגעים הבחנתי במחבל במרחק מה ממנו ואותתי לשרון שאנו חייבים להתחיל לפעול.
קפצנו מהרכב והתחלנו לנוע במתינות ובזהירות אל פאתי הקיבוץ בארי.
מרגע זה ואילך הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך סרט נע.
עיניי פשוט סירבו לגמוע את מה שנגלה בפניהן. עמדתי מאחורי עץ רחב ששימש לי כמסתור ופשוט בהיתי בכאוס ובבאלגן ששרר בקיבוץ בעוד הפחד מבעבע בתוכי בעוצמה וכל גופי הופך כבד.
כעבור כמה שניות או כמה דקות (איני יודע כמה זמן עמדתי כך) נשמע פיצוץ אדיר שהוציא אותי מההלם בוא הייתי שרוי.
במרחק מה ממני כבר ראיתי את שרון אוחז בידיהם של שני ילדים ומבריח אותם דרך פירצה בגדר המקיפה את הקיבוץ, רחוק ככל שניתן.
התאפסתי על עצמי, יצאתי ממקום המסתור והתחלתי לרוץ בכל כוחי אל עבר הבתים הסמוכים.
היו בתים מוקפים בלהבות, היו בתים שננעלו מבחוץ על מנת למנוע מתושבי הבית להתפנות ועוד ועוד זוועות ומראות קשים.
…
כעבור חמש שעות כמדומני, כבר החלו להופיע אנשי צבא ומשטרה ופינוי האזרחים נעשה בתדירות גבוהה יותר.
לפי הספירה שלי הספקתי להציל עשרה אזרחים מבתיהם ולהבריח אותם למקום בטוח ככל שהתנאים איפשרו.
בכל סבב של כניסה לקיבוץ, חילצתי שתי נפשות והתכוונתי להיכנס לקיבוץ בפעם השישית ולנסות לסייע בפינוי האזרחים ובקרבות שהתחוללו כפי יכולתי.
אומנם לפתע, ללא שום הכנה מוקדמת, בעודי נמצא שלושים מטר פנימה מגדר הקיבוץ, נשמע צרור יריות.
שמעתי את שריקת הכדורים בקול חד כתער חותכים את האוויר.
לקח לי שנייה להבין שאני הוא האדם שנורה.
במהרה חשתי בנוזל חם ודביק ניגר מצד גופי והתמוטטתי אל הרצפה. שני קליעים פגעו בי קצת מעל הצלעות.
כל אדם שלמד דבר או שניים בחייו יודע שכבר הייתי נחשב למת.
בכוחותיי האחרונים הצלחתי ללחוש שמע ישראל ומאז ראיתי שחור.
דממה. שקט הס. שקט מוחלט. דומיה. עלטה. בעטה. ריקנות. חשיכה. אפילה. קדרות. נפילה ממושכת לעבר הלא נודע.
כל אלה ועוד לא יצליחו לתאר ולו במקצת את מה שהרגשתי באותו רגע גורלי. כל אלה ועוד לא יצליחו לתאר את מה שנקרא בשפה האנושית מוות. מוות. מה זה בכלל מוות?
באמת  שאיני יודע כיצד לתאר את ההרגשה בין אותן שניות בהם ידעתי שאני כבר לא חי לבין הרגע בו הגעתי השמיימה. כנראה שעל כל אדם לגלות זאת בעיתו ובשעתו.
ודאי הנכם שואלים את עצמכם היכן אני נמצא כעת ומאיפה אני כותב לכם.
אני כותב לכם מגן עדן. כן,כן, מגן עדן אותו מקום בו חווה אכלה מהתפוח, אותו הגיש לה הנחש לפני אלפי שנים.
אותו מקום בו ברא הקב"ה  את העולם.
אני יושב עכשיו קרוב לקב"ה במקום המיועד לכל הנשמות שנפלו על הארץ והקריבו את נפשם למען עמ"י.
כבר הספקתי להתחבר כאן לכמה נשמות טובות וצדיקות שמתרפאות גם הן מהפצעים שהותיר הקרב.
טוב, ייתכן וזה מעניין אתכם לשמוע מה קורה בגן עדן אך זאת אינה הסיבה שבגינה כתבתי מלכתחילה.
הסיבה שבגינה כתבתי היא שאני חפץ בהעברת מסר לעמ"י.
עמ"י היקר!
וודאי יש את חלקכם שקוראים כעת את סיפורי ומעקמים את האף אודות הגישה שהייתה לי לצבא ואודות הבחירה שלי שלא להתגייס.
אני הלכתי אחרי הלב שלי והינה הוא לא הוליך אותי שולל.
אני יושב כאן ליד הקב"ה ואני בטוח שיהיה טוב! מה זה בטוח? אני לא חושב,ואני לא מקווה, אני יודע שיהיה טוב!
תוכניותיו של הקב"ה פרוסות לפניו כעל מן מסך ענק. אין לכם מושג אומנם אך הוא מתכנן לכם את הכי טוב שיש!
אינכם יודעים את נסתרות דרכי ה'.

כה מדהים לראות שכל צרה וצוקה הן  חלק מתוכנית אלוקית. כן, היא ארוכה, מפותלת ומלאת מכשולים אך בסופה ניתן לראות את הגאולה השלימה בכל הדרה ותפארתה.
עם יקר, העם הזה כולו מורכב מנפשות מדהימות.
אין לכם מושג כמה רעש עשיתם בשמיים עם כל התפילות שלכם. עם כל החסד. עם כל הרצון הטוב לסייע ולעזור לכל מי שרק עשוי להזדקק לכך. עם כל ההרתמות המופלאה הזאת למלחמות ה', עם מסירות הנפש הענקית לשם שמיים.
חיזקו ואימצו! זכרו, ה' עמכם!

בכל צעד ושעל הינכם מקרבים את הגאולה בעוד קצת והיא כל כך קרובה!
התאוששו מהמכה העצומה הזו, תצמחו מהמשבר וזיכרו תמיד מהי המהות האמיתית של חייכם.
כשאנחנו ביחד, אף אחד לא יכול עלינו!
ולמשפחתי היקרה והאהובה עליי כ"כ,
אני מצטער שלא זכיתי להיפרד מכם כראוי. אבא, אמא, ישי והתאומות האהובות עליי ביקום שירה ואחינועם.
אני מצטער על כל כאב הלב והאכזבות שוודאי הסבתי לכם במשך השנים.
אבא יקר שלי, לא אמרתי לך את זה מספיק במהלך חיי אז אני אנצל את ההזדמנות לומר זאת עכשיו.
אינך יודע עד כמה אני מעריך אותך על ההתאוששות שלך מהפציעה והבחירה בחיים. האמת שרק לעת עתה הבנתי עד כמה זה יכול להיות קשה ועד כמה זה משמעותי. מקווה שתוכל לסלוח לי ביום מן הימים.
משפחה שלי, אני רואה אתכם כאן מלמעלה דואגים לי, בוכים עליי, מתאבלים על לכתי ועצובים כ"כ. בבקשה חידלו מכך.
אני יודע שבמהלך חיי ועד יום מותי לא הייתי מוכן להילחם ככה ובטח שלא למות אומנם אני נמצא כאן ויודע שקיבלתי את ההחלטה הנכונה, הגשמתי את ייעודי בחיים וב"ה טוב לי.
המשיכו בחייכם, נצלו כל דקה, תחיו את החיים, הפכו את העולם למקום טוב יותר לחיות בו ותמיד זכרו שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה.
אין לכם מושג עד כמה אני מתגעגע אליכם כאן וצמא לכל קשר עימכם ולו הקטן ביותר.
אוהב אתכם כל כך ומייחל לכולכם חיים מאושרים.
דביר