בחוץ שוקעת השמש, ובבית הכנסת מתפללים מנחה. אומרים שבמדבר קר בלילה, אבל הלילה עוד לא הגיע, ולי חם נורא. אני ירוחם, חתול קטן מהרחוב, שאוהב מאוד לישון, ועדיף שיהיה עכשיו וקרוב. אני הולך לי, ולפתע רואה הזדמנות: מכונית לבנה, ריקה מנפש חיה. כנראה משמיים אלוקים הוריד לי בשביל קצת רווחה…הולך לאורך המכונית, קצת מה שלומכם מה נשמע, ומגיע לפגוש – קודש הקודשים של השינה.
כאמור, אני חתול קטן, גור ממש, כך שיש לי מה שדרוש. אבל יש צורך לדעת ולהבין לעומק את מלאכת ההסתננות. אסביר לכם בקצרה: זוחלים מתחת למכונית ככה שרואים את המקדימה, אומרים תפילה קצרה, סיבוב במקום וקופצים הישר פנימה.
איזה נוף יש בין הסורגים אתם לא מבינים – דבר שאין שני לו, במיוחד יש שקיעה בשמיים, שמיים אדומים כתומים כאלה. בדיוק בצבע של אמא. טוב נו, הדיבורים והמחשבות יכולים קצת לחכות – המקום נעים והלילה (שהוא עדיין לא לילה) עוד צעיר – עכשיו הזמן לישון.
אבל ממש רגע לפני שאני נרדם, אני שומע פתאום קול מרחוק: "וואי יוסי, בוא תראה מה שיש לנו כאן!" אני מרגיש צעדים, ומתחיל טיפה לחשוש, אבל כנראה אני סתם הוזה והכל אצלי בראש. אני פותח את עיני לכדי חריץ, רק כדי להיות בטוח, ורואה שני פרצופים בוהים בי ברצינות ואולי גם בטיפה של שעשוע.
אני נבהל: מה קורה פה!? מי אלה ומה הם רוצים!? אולי הם באו לחטוף אותי או שאולי משהו יותר גרוע…אוייי!!! התחלתי לבכות. איך זה קרה? אני בסך הכל רציתי לנוח טיפה, לא יותר. למה זה מגיע לי?
פתחתי את עיניי הדומעות, לראות את אותם חוטפים נתעבים: גבר ואישה, בסביבות גיל חמישים, נראה לי שגם נשואים. למרות שהם לא נראו כל כך רעים ומרושעים…אבל לחטוף גור חתולים, ועוד אחד חמוד כמוני!? זה הכי מרושע שיש! חזרתי לבכות על גורלי המר, כשברקע מדברים הזוג בקול לחוץ. פתאום האנשים נעלמו וטריקה של דלת נשמעה, ומיד נחרדתי כי ידעתי מה משמעותה: אנחנו מתחילים בנסיעה. שני אורות ענקיים ובוהקים משני צדדי סינוורו אותי, ככה שלא יכולתי לראות כלום, והמכונית התחילה לזוז.
אתם, האנשים שקוראים את הסיפור הזה, בטח נהנים מאוד לנסוע ברכב, בזמן שאתם יושבים במושבים הנוחים שלכם. אבל לנו החתולים, שיושבים בפגוש, זאת חוויה לא כל כך נעימה. ואני ארחיב:
הצרה שהגיעה ראשונה היא הרוח. הרוח הנעימה והמלטפת הפכה לדוקרת ושורטת, ואני מדבר בתור אחד שמבין בשריטות. מה גם שהשמש כבר נעלמה מהשמיים, וצודקים מה שאומרים – במדבר קר בלילה…הצרה השנייה היא המכונית עצמה. כשמכונית נוסעת, היא נחבטת ומטלטלת בגלל האבנים שבכביש. אתם לא יודעים את זה כי אתם יושבים במושבים הנוחים שלכם, אבל מבחינת חתול קטן בפגוש…אתם מבינים למה אני מתכוון.
והצרה השלישית והקשה מכולן היא הבדידות. חתול קטן, גור ממש, נחבט בתוך פגוש של מכונית, נוסע בתוך הקור המקפיא של רוח המדבר הלילית. זה נשמע מספיק גרוע לכשעצמו, אבל איפה אמא? איפה האמא של הגור הקטן?
אמא נעלמה, הלכה לפני זמן רב. למה? איני יודע. אני לא זוכר את פניה, אבל אני כן זוכר את חום גופה כשקירבה אותי אליה בלילות קרים כמו זה, מחבקת אותי בשביל שלא ארעד. אמרתי שאני לא זוכר את פניה? אני אתקן: אני זוכר את עיניה, עיניה הטובות…
בעודי ממשיך להיטלטל ולבכות ולהיזכר ולהתגעגע, אני רואה אור. נוסף על פנסי המכונית, רחוק. "זהו? כאן אני הולך? יש עוד כל כך הרבה מקומות שעדיין לא ישנתי בהם", אני חושב לעצמי תוך שעיניי מתחילות להיעצם.
אבל האור מתקרב והמכונית נעצרת, ומולי דלת ברזל. זה כנראה מקום המחבוא של בעלי המכונית. אולי מאחורי הדלת נמצאים עשרות, אפילו מאות של חתולים, מחכים שמישהו יבואו להושיע אותם, מייללים לאמא…
הדלת נטרקת שוב בזעזוע, מקפיצה אותי, והאיש יוצא לבדו. אך אותי זה כבר לא מעניין, זה לא משנה, ואני עייף ורעב וקר לי וגם עצוב לי – רק שיבוא וישים אותי עם החתולים האחרים. אני מצפה ליד שלו שתגיע בכל רגע, מצפה בעיניים עצומות וחושש לבאות. אבל היד מתעכבת ואני מנסה להרים את מבטי, לראות מדוע הוא מחכה.
אני מביט בו ורואה אותו מדבר בטלפון. את נושא השיחה לא הצלחתי לקלוט, משום שאוזני הצטלצלו וכאבו מאותה נסיעה. רק הבנתי שהוא נמהר וגם קצת כועס. אולי בעיות עם הבוס…לפתע הוא חוזר לרכב ומתניע. "אולי יש אזור מיוחד לחתולים ג'ינג'ים או חמודים במיוחד", אני מנסה לעודד את עצמי. אחרי כשלוש דקות המכונית נעצרת שוב, ושקט. אף אחד לא יוצא מהרכב, שום דבר לא קורה. אני כבר לא יודע מה לחשוב. ננסה לישון טיפה…
אני מתעורר למשמע קול צעדים מתקרב. אדם שלישי, שלא ראיתי קודם מתקדם לכיוון הרכב. כנראה הבוס, אני מניח. הזוג יוצא לקראתו, מברכים אותו לשלום ומצביעים עליי. נלחצתי. חיפשתי מקום להתחבא, אבל אין הרבה מקומות מסתור בפגוש של רכב… כשהבנתי שזה המצב, הלכתי לקדמת הפגוש, שיראה עם מי יש לו עסק. הוא בתגובה הנהן וסימן להם לבוא בעקבותיו.
הוא הוביל אותנו לשני עמודי תכלת גדולים וגבוהים, והמכונית עברה ביניהם. בני הזוג יצאו מהרכב ותלו עיניהם בבוס, שעמד ליד מה שנראה כעמדת בקרה. ואני? אני פחדתי. לא ידעתי מה קורה. לפתע החלה המכונית לעלות. מה!? ידעתי שמכוניות נוסעות, אבל לא שמכוניות עפות! אל תגלו לאף אחד אבל יש לי גם טיפה פחד גבהים…
בלי ששמתי לב נפל המכסה האחורי, ויד נשלחה לתפוס בי. חסר אונים עשיתי עצמי כמו כדור, והיד הוציאה אותי. קולות שמחה נשמעו, שמחה לאיד מבחינתי…ופתאום כוס מים הייתה מולי. הרמתי את מבטי וראיתי את האיש והאישה והבוס, מסתכלים עליי בפנים טובות, פנים טובות שהזכירו לי את הפנים של אמא, ולקחתי לגימה מהמים.
אז שלום, אני החתול ירוחם, ואני כבר לא גר ברחוב. אני גר בבית אותה משפחה, שאוהבת ומחבקת אותי אהבת אמת, כאילו הייתי בנם. ועכשיו כבר מאוד חם לי, ונעים לי, וכבר לא עצוב ובודד כל כך…
