אני לא יודע מה גרם לי לעצור לטרמיפסט הזה באותו היום. אולי זה חום יולי-אוגוסט הנורא ששרר בחוץ, אולי זה התיק הענק שהוא סחב על גבו, ואולי סתם היה לי פרץ של רצון טוב. אין לדעת, אבל בסופו של דבר, אני עוצר את רכב המנהלים שלי בשש בבוקר בדרכי לעבודה ליד הטרמפיסט שעמד בצד הדרך, פותח את החלון ואומר "לבאר שבע". מהחלון ניבטו כלפי פנים מאירות של צעיר בן כעשרים, כשערו הבלונדיני הארוך עטור בפאות שעברו את הכתפיים שלו, כיפה גדולה, וחולצת טריקו חומה, שכתוב עליה "ישיבה גבוהה מצפה רמון". ברגע ששמע שאני לבאר שבע, הוא חייך חיוך גדול. "אתה יכול לפתוח לי בגאז'?" הוא שואל ברוגע, מראה בחצי זווית את התיק הענק שלו. אני פותח את תא המטען, הוא דוחף פנימה את התיק, ומתיישב לידי מקדימה. תחילת הנסיעה היית שקטה. ששנינו הבנו את המצב המביך שנהיה. בחור ישיבה צעיר, יושב ליד חילוני גמור, מנכ"ל של חברת הייטק, שכורך הנסיבות כפה אותם אחד על השני. ישבנו בשקט מוחלט בעשר דקות הראשונות של הנסיעה. לא הדלקתי את הרדיו, למרות שזה היה יכול טיפה להוריד את הבושה. אני אוהב שקט בשש בבוקר. אז ככה שנינו נוסעים, בשקט מוחלט, שרק הטרטור של האוטו נשמע ברקע.
"זאת אשתך?" הטרמפיסט שואל אותי, מצביע על תמונה שהייתה תלויה על המראה. השאלה תפסה אותי לא מוכן בכלל, "סוג של" אני עונה לו בחטף, "היא נהרגה". "ממה?" הוא שואל אותי, בתמימות שיא. "תאונת דרכים" אני עונה, ועושה את עצמי מתרכז ממש בנסיעה. לרוב אנשים בשלב הזה עוזבים את הנושא, אבל הטרמפיסט לא היה ככל האנשים. "לפני כמה זמן זה קרה?" הוא שואל, אפשר לשמוע טיפה צער בקולו. אני נושם עמוק. הכיוון של השיחה לא מוצא חן בעניי בכלל. "שש עשרה שנה. אתה רואה כדורגל?" אני עונה לו בחטף ומיד מעביר נושא. אני לא אוהב לדבר על אשתי, ממש לא בשש בוקר. "לא, אני לא רואה כדורגל. היו לכם ילדים? התחתנת שוב?" הוא לא משחרר את הנושא, ואני פשוט לא מבין. מה יש לו? מאיפה הוא נפל עלי? הוא לא קולט שאני מנסה להעביר נושא? "לא הספקנו להביא ילדים. היא נהרגה כחצי שנה אחרי שהתחתנו. ולא, לא התחתנתי מאז, מתחנן בליבי שהוא יעזוב את הנושא.
"שש עשרה שנה ולא התחתנת? ואפילו לא היה לכם ילדים! איך זה קרה?" הוא שואל, ואני מת להבין מאיפה יש לו את האומץ, להיכנס לרכב של מישהו זר לו לחלוטין, ולשאול אותו שאלות כאלה. הייתי אולי נוזף בו, אבל השאלה הזו פשוט הדהדה לי בראש. למה? למה לא התחתנתי? אני נושם עמוק, ומפתיע את עצמי כשאני עונה לו. "לא, לא התחתנתי. חשבתי כמה פעמים לנסות להתניע את החיים הרומנטיים שלי, אבל זה פשוט לא קרה. אני אפילו לא יודע למה" אמרתי לו, כשאני מופתע ממה שיוצא לי מהפה. למה אני משתף את הזר הזה בחיים שלי?? בסך הכל נתתי טרמפ, לא ביקשתי יעוץ פסיכולוגי! "אז למה אתה צריך להגיע לבאר שבע?" שאלתי אותו בשניים חשוקות, מנסה בכח להעביר נושא. אבל הטרמפיסט פשוט לא קלט רמזים. "אולי לא התחתנת כי המערכת הקודמת השאירה אותך מצולקת? אולי היה איזה פגיעה רגשית שהיית לך עם אשתך ז"ל?" הוא אמר, פשוט בלי בושה. בשלב הזה התפוצצתי. "תקשיב, מה שהיה לי בעברי הוא פשוט לא עניינך! אלו החיים שלי, אני רק הבאתי לך טרמפ, לא ביקשתי שיחת נפש! עכשיו, בבקשה, תפסיק" אמרתי לו בעצבים, תוך כדי שאני נשבע לעצמי שזו פעם אחרונה שאני מעלה טרמפיסטים. הטרמפיסט שתק, אבל המשיך להביט בי במבט מלא…חמלה. זה היה מאוד מוזר. כאילו הוא מרגיש את מה שאני עובר. "מה קרה עם אשתך?" הוא שאל.
ואז, פשוט משום מקום, זה התחיל. בהתחלה זה קצת לחלוח בעניים, ואז התגבר, והתגבר, והפך לבכי שפשוט אי אפשר להפסיק. השאלה הזאת. השאלה הזאת שברה אותי. פשוט כל השש עשרה שנים האחרונות עברו מול עיניי. השאלה התמימה הזאת, פירקה אותי לגמרי. הוא הניח יד על הכתף שלי, והפנים שלו הראו רק חביבות. כאילו הוא ציפה שזה יקרה, ורק חיכה. רק חיכה שאני אשבר ואתחיל לפרוק. אז התחלתי.
"אני ואשתי הכרנו בתיכון. אני הייתי כיתה י"א, היא היית ט'. אהבנו אחד את השני. אהבה מטורפת. החלטנו להתחתן אחרי השחרור שלי. אבל בזמן שאני הייתי בצבא, אשתי הידרדרה. היא התחילה לקחת סמים. אני בצבא הכרתי את הגראס, והשתמשתי פה ושם. אשתי הצטרפה אלי, וביחד היינו מעשנים. קצת גראס פה ושם, ואז זה הפך לכל יום, ואז זה גם הפך לסמים קשים. אני ידעתי שהיא לוקחת גם סמים קשים, אבל לא רציתי לעזוב אותה. גם לא ידעתי את חומרת המצב. צחקתי מזה. הרגשנו על גג העולם, וששום דבר לא יכול לעצור אותנו. השתחררתי, והתחתנו. שלושת החודשים הראשונים היו אחלה. שכרנו דירה ברמת גן, והתחלתי לחשוב על ילדים ומשפחה. אבל אז, גיליתי כמה היא התמכרה בזמן השירות שלי." הסיפור פשוט פרץ ממני. שש עשרה שנה שהסיפור הזה חיכה לצאת, ופשוט לא היה לאן. "יום אחד חזרתי מהעבודה, וראיתי אותה מעולפת על הרצפה, כשעל השולחן יש עוד כמה שורות לבנות. הזמנתי אמבולנס, בתוך כדי שאני מנסה להעיר אותה. בכיתי כשלקחו אותה לבית חולים. הצליחו להציל אותה אחרי יומיים, וכל הפחד שהיה לי ביומיים קיצר לי את החיים. המשטרה כמובן הגיעה, ולקחה אותה למעצר, ומשם, לשלושים יום בכלא. כשהיא השתחררה, חשבתי שגמרנו עם הסמים. היא המשיכה עם הלימודים באוניברסיטה, אני והיא נשבענו שעם הסמים מפסיקים. אבל במקום סמים, הגיע אלכוהול. היה לנו שלושה חודשים קשים. אני ניסיתי לשכנע אותה להיכנס למכון גמילה, אבל היא לא הסכימה, בטענה שאם לא אלכוהול, היא תחזור לסמים." נשמתי נשימה עמוקה, יודע שהחלק העיקרי של הסיפור מגיע עכשיו.
"ערב אחד חזרתי הביתה. בדיעבד מסתבר שהיא הייתה שיכורה ממש. ראיתי אותה בדיוק פותחת בקבוק בירה. התחלנו להתווכח. היא אמרה שזה החיים שלה, ושבתור הבעל שלה אני צריך להיות איתה ולא לצאת נגדה. אני טענתי שהיא פוגעת בעצמה, ושבסוף היא תגיע שוב לבית חולים. בסוף היא התעצבנה, והאמרה שהיא לא רוצה לראות אותי, ושהיא נוסעת לאמא שלה. הייתי צריך לעצור אותה, אבל לא עשיתי את זה. היא עלתה על הרכב, ופה זה נגמר. היא נכנסה במשאית, ונמחצה בפנים. כל החיים שלי, החלומות, קרסו ברגע אחד. ברגע אחד שיכולתי למנוע. בגלל שאכטה דבילית בתיכון, כל החיים שלה ושלי קרסו." גמרתי את הסיפור, תוך כדי שאני בוכה בכי משחרר. בכי שלא נגמר. כבר לא היה לי אכפת שהטרמפיסט הזה רואה אותי בוכה. פשוט לא יכולתי להפסיק. "אז בגלל זה לא התחתנת. בגלל זה שאתה מרגיש אשם" הוא חצי שאל חצי קבע. "כן," עניתי לו. "הרגשתי שאני לא אחראי מספיק. שאני רצחתי את אשתי. שאסור לי להתקרב יותר למערכת יחסים, כי אני אמוטט אותה. לא רק הרגשתי פעם. אני מרגיש גם היום. בכל דייט, היא עולה לי מול העיניים, מזכירה לי את מה שהיה". הטרמפיסט לא היה המום. הוא רק היה מהורהר. כאילו בכל הסיפור יש לו משהו שלא התחבר לו. "אבל… אבל…" הוא בא לשאול אותי משהו, אבל קטעתי אותו. "למה אני מרגיש אשם? כי את השאכטה אני הבאתי לה. להחלטה לא ללכת למוסד גמילה גם אני הסכמתי. מהבירות במקרר העלמתי עין. היא לא יכולה לצאת מהבור הזה לבד, ואני לא ניסיתי מספיק" עניתי לו. חשבתי שהוא לא יבין. שהוא לא יבין את גודל האשמה המטורפת. אבל הוא הפתיע אותי. הוא אמר, בתמימות שיא, "זה לא מה שהתכוונתי לשאול. רציתי לדעת למה אתה עדיין שומר את התמונה?"
זה פשוט הכה בי. כמו מכת ברק. כאילו יצאתי מהגוף שלי והסתכלתי על כל החיים שלי בנקודת מבט שונה. הבכי פסק, כי פשוט השאלה הזאת המהמה אותי. למה אני שומר את התמונה? למה אני ממשיך להיאחז בעבר? למה? "אני לא יודע" עניתי, יותר מעצמי מאשר לו. המשכנו בנסיעה שקטה איזה חצי שעה, כולי מלא במחשבות.
"אתה יכול לעצור לי פה?" הטרמפיסט שאל משום מקום, מחזיר אותי למציאות. "כן כן, בטח", אני מפטיר לו, ועוצר בצד הדרך. הוא יוצא מהמכונית, ואני פותח לו תא מטען. הוא מגיע לחלון. "תודה רבה לך! עזרת לי מאוד!" הוא אומר בחיוך קורן.
אני עוזר אומץ, ושואל אותו. "תגיד לי, מאיפה האומץ הזה? לשאול ככה שאלות אישיות בן אדם שאתה לא מכיר?" הוא מסתכל עלי, כאילו שאלתי כמה זה אחד ועוד אחד. "בדיוק בגלל זה. בגלל שאני לא מכיר אותך. אני יודע שכנראה לא ניפגש יותר, בגלל זה אני יכול לשאול אותך כאלה שאלות." הוא עונה לי, בתמימות מטורפת, כאילו זה מובן מאליו.
"אז אתה סגור על לאן אתה ממשיך מכאן?"
כן, אני ממשיך הלאה".
