"הירושה" / טליה אלקיים

הירושה
טליה אלקיים

זה היה בית חשוך ונראה היה ששום נפש חיה לא ביקרה בו מעולם.
אבל לפעמים, בלילות, השכנים המפוחדים היו שומעים רחשים מתוך הבית… למרות שאף אחד מעולם לא גר בו, קנה אותו או מכר אותו. אף אחד לא רצה אותו. בעיקר עם כל הסיפורים עליו…
"זה בית מקולל!" היו אומרים כל ילדי השכונה, "יש בו רוחות רפאים!".
הם היו משתעשעים במשחק שבו כל אחד ניסה להתקרב כמה שיותר לבית המפחיד, למרות הסיפורים שהסתובבו בקרבם על עיניים נוצצות בחשיכה.
"זה מפגע תברואתי," היו מנענעים את הראש כל המבוגרים למראה העכברים, הנחשים, העכבישים וכל שאר החיות הקטנות שהקימו שם בית.
אבל כראוי למבוגרים, הם רק דיברו ולא עשו עם זה שום דבר.
"זה מגניב!" כל התיירים היו מתלהבים מהבית האפל ומצטלמים לידו כאילו הם בדיסנילנד.
"זה סתם בית מכוער," אמרו חובבי האומנות ועיקמו את אפם, "אני מעדיף את האייפל, או את הקוליסאום".
"זה משעמם," אמרו בני-העשרה המתבגרים וקברו את פניהם בטלפון מבלי להתייחס למראה הקודר של הבית.
"זה המקום המושלם," אמר מישהו לבוש בשחור, שהתקדם לעבר הבית בחצות בדיוק, "הם חייבים להיות פה".
"אתה בטוח?" אמר שותפו, שהיה רק מעט נמוך ממנו.
הם עמדו בשביל הגישה לבית, נכנסו בשער החורק והביטו עליו במבט לא מפוענח.
הבית היה גבוה ועשוי אבן כהה וסדוקה, האבנים המתפוררות בקירות נראו פחות יציבות מרגע-לרגע.
"לא יודע, אוריאל… כל העסק הזה לא נראה לי," הוסיף השותף.
אוריאל שלף תמונה מצהיבה מכיסו והצביע על שלט ברחוב -שנראה שהיו לו ימים טובים יותר- ואמר: "אתה רואה את השלט הזה?" הוא הצביע על שלט זהה –שלידו עומדת אישה צעירה מחייכת- בתמונה הישנה, "-הוא קיים גם פה, אנחנו במקום הנכון, אלכס, תפסיק לדאוג," הוא התעלם מדבריו האחרים של השותף.
הוא צעד קדימה אל עבר הבית בלי להסס, שותפו התקדם בעקבותיו בחשש קל.
אוריאל פתח את דלת הבית החורקת ואלכס הצטמרר לידו מהצליל הצורמני.
הם נכנסו לבית וסקרו אותו, מנסים להתרגל לחושך הסמיך.
"איפה זה?" שאל אלכס ובחן את הבית בחשדנות.
"זה יכול להיות בכל מקום, תתחיל לחפש," אמר אוריאל בחדות.
הם התחילו לחפש בכל הבית, הזיזו כיסאות ישנים ורהיטים מאובקים.
הקרשים חרקו תחת רגליהם והם הרגישו כאילו בכל רגע הם עומדים לצנוח אל האדמה הקפואה.
"תאמין לי," שבר אלכס את השתיקה לאחר מספר דקות של חיפוש קדחתני, "אם זה לא היה שווה 30 אלף דולר, לא הייתי יוצא בחושך הזה, בשלג, לפולין. מכל המקומות, דווקא לכאן סבתא שלך שלחה אותנו?".
" 'שלחה'," אמר אוריאל בגלגול עיניים, "כאילו זה היה תלוי בה".
"זה היה די תלוי בה, אם היא השאירה את זה פה במקום לברוח עם זה," ענה אלכס והרים כיסא עץ מתפורר. הוא בחן את הרצפה תחתיו והחזיר את הכיסא למקום בחבטה: "זה לא בשום מקום!".
אלכס התקרב לאוריאל –שבחן שולחן ישן- והחליק על קצה השטיח המאובק. הוא נחת על הרצפה וסינן שטף מילים בפולנית.
"אלכס," אמר אוריאל שהתקדם לעברו של אלכס –שעדיין היה ישוב על הרצפה בזעף- והתכופף.
"מה?".
"בכל בית יש מנעול על הרצפה?" הוא הרים את קצה השטיח.
"על מה אתה מדבר?" אלכס התקרב וראה מנעול חזק אך ישן מקובע לרצפה.
אוריאל נשף על המנעול המאובק וחשף חריצים דקים בצורת ריבוע מסביב למנעול.
"זו דלת סודית," התנשף אלכס בהפתעה.
"זה חייב להיות כאן," חיכך אוריאל את ידיו.
אלכס ניסה למשוך את המנעול בידיו החזקות, "זה לא נפתח".
"בטח שזה לא ייפתח," אוריאל גלגל עיניים, "צריך מפתח".
"ואיפה המפתח יכול להיות?" שאל אלכס והסתכל סביב, כאילו המפתח יצוץ מאיזה חור בקיר.
אבל חוץ מכמה עכברים שחצו בריצה את החדר, הם לא ראו שום דבר שיכול להיות להם לעזר.
"מה אתם עושים פה?" נשמע לפתע קול נשי, שפנה אליהם בפולנית.
הם הסתובבו בחדות לעבר הפתח וראו אישה נמוכה, עטופה בשכמיה-עבה נגד הקור. עורה החיוור נראה כמעט כחול ועיניה הפעורות היו כהות, שיערה המאפיר היה אסוף בפקעת הדוקה וגבוהה.
"אנחנו רק מחפשים משהו," אמר אלכס בפולנית אל האישה.
"מי אתם?" היא השיבה בחשדנות.
"אני לא מבין מה אתם אומרים!" סינן אליו אוריאל מזווית הפה, "לא לקחתי אותך לפה כדי שתנהל שיחות חולין. אתה אמור לתרגם לי!".
"זה הדבר האחרון שהייתי קורא לו שיחת חולין," מלמל אלכס לאוריאל. הוא תרגם לו בזריזות את דבריה.
"אני אוריאל," אמר אוריאל ואלכס תרגם אותו במקביל בשביל האישה, "הבית הזה היה שייך לסבתא שלי. סבתא שלי השאירה לנו הודעה בצוואה שלה: כשהיא ברחה מפה בזמן המלחמה הנוראה, היא השאירה פה ירושה יקרה, והיא רוצה שאני אבוא לכאן כדי לקחת אותה," הוא בקושי המתין שאלכס יספיק לגמור ולתרגם את דבריו וכבר שלף מכיסו את התמונה המצהיבה ודף מקופל.
"זה עותק של הצוואה, וסבתא השאירה לנו תמונה ישנה של המקום," הוא הושיט לפולניה את התמונה של הצעירה המחייכת.
האישה הפולניה לקחה את התמונה ובחנה אותה. תוך שבריר שנייה הבעתה התרככה ועיניה הוצפו דמעות.
"אידה," היא לחשה בקול נמוך.
"איך ידעת שזה השם של סבתי?" שאל אוריאל, מופתע, "הכרת אותה?".
אלכס תרגם את דבריה החנוקים של האישה.
"בוודאי שהכרתי אותה," היא השתנקה, "היא הייתה אחת החברות הכי טובות שלי," היא כמעט פרצה בבכי, "עד המלחמה".
"ואז?" שאל אוריאל בסקרנות, "מה קרה?".
"בערב ההוא…היא באה אליי בפעם אחרונה," אמרה האישה, "היא אמרה שהיא מרגישה שהיא לא עומדת להישאר פה עוד הרבה זמן. שהטבעת מתהדקת. ואז היא נתנה לי איזה מפתח ישן כדי שאשמור.. ואחרי זה היא פשוט… יום למחרת… הם… כולם נלקחו… כולם… ומי שלא… מעולם לא ידעתי אם היא ברחה או נלקחה…" האישה מחתה את פניה בממחטה בהירה ששלפה מכיס שכמייתה הכהה.
"מפתח?" התעכב אוריאל על הפרטים החשובים בזמן שאלכס כמעט בכה בעצמו.
"כן," האישה הנהנה, "היא אמרה שהיא תחזור בקרוב, אבל היא לא חזרה. כבר 60 שנה אני חיה פה, שומרת לה על המפתח ומחכה שהיא תשוב".
"אנחנו צריכים את המפתח הזה," אמר אוריאל ועיניו נצצו, "סוף סוף דברים הולכים כמו שצריך!".
"לא הקשבת לה?" אלכס משך באפו, "אתה לא מבין מה סבתא שלך נאלצה לעבור?".
"אבל סבתא שלי כבר מתה," אמר אוריאל והדחיק את הזיכרון החד של ההלוויה, לפני פחות משנה, הוא לא הצליח להביא את עצמו לחשוב על זה, "ואני כאן, ואני רוצה את הירושה הזאת".
אבל האישה עוד לא סיימה את דבריה: "והיה היום המיוחד…".
"היום המיוחד?" שאל אלכס.
"הייתה פעם אחת בשבוע, כל שבוע, שהבית היה זוהר, מלא בצחוק ילדים וריחות תבשילים. הוא היה הבית הכי מואר בכל הרחוב, וכולם היו מותחים את צווארם כדי להצליח לראות מבעד לחלון את המקור המיוחד לאור; נרות מיוחדים שאידה הייתה מניחה על אדן החלון לפנות ערב," היא שקעה בזיכרון בחיוך עצוב, "זה היה הדבר הכי משמח בשבוע; לפעמים באתי לבקר את אידה בימי האור האלו, וזה היה כאילו הגעתי לגן עדן של ממש… הבית היה כל כך מזמין וזורח, ואנשי הבית היו עליזים ומאושרים ביום הזה…".
אוריאל הקשיב בשתיקה לסיפור, לפתע, הזכרונות היפים עם סבתא שלו צפו ועלו על פני השטח.
הוא זכר את הריח של חלות השבת של סבתא בדירה הקטנה ברמת גן, את הטקס המיוחד של הדלקת הנרות.
סבתא תמיד אמרה שהדלקת הנרות זה הטקס הכי חשוב בשבוע, היא תמיד נשארה ליד הנרות כמעט שעה והתפללה על כולנו. חשב אוריאל פתאום, נזכר ברגעים הנפלאים בהם פניה של סבתא היו מוארים באושר.
האישה הפולניה שלפה שרשרת מכיסה ועליה היה תלוי מפתח חלוד וישן למראה.
היא הושיטה אותו לאוריאל, שקפא במקומו, עדיין מלא זכרונות.
אלכס לקח את המפתח מידה של הפולניה ונענע את ראשו לעבר אוריאל, "תתעורר, הנה מה שרצית".
הוא הושיט לו את המפתח, אבל אוריאל רק הביט במפתח בלי לזוז.
"קדימה, אוריאל", אמר לו אלכס.
גם השכנה הפולניה נראתה סקרנית לגלות מה פותח המפתח. היא הביטה באוריאל שהושיט יד –בתנועה כמעט רובוטית- ולקח את המפתח.
הוא התכופף ורכן אל השטיח, פתח את המנעול ורעש המנעול החורק העיר אותו מהרהוריו.
הירושה של סבתא, הוא חשב, אני עומד לגלות מה היא. עכשיו.
אוריאל הרים את המנעול הכבד ופתח בזהירות את הדלת הסודית ברצפה.
כולם הביטו בתכולת התא הקטן וראו שקית בד חומה בהירה.
"נו?" האיץ בו אלכס, מופתע ממצב רוחו של אוריאל שהשתנה מנחוש למהורהר.
אוריאל הושיט יד ושלף את השקית החומה מהתא.
הוא פתח אותה בזהירות והוציא מתוכה זוג פמוטי כסף ושרשרת זהב בעלת אבן ברקת נוצצת.
"זה הכל?" שאל אלכס באכזבה, "אפשר לקבל על זה פחות מ10 אלף דולר, רגע, במחשבה שניה… תבדוק בתחתית, אם יש על זה חותמת של 'שוורץ' יש מצב שנצליח לגרד מהם 20".
"אנחנו לא מוכרים את זה," אמר אוריאל לפתע וליטף את הפמוט בידו.
"מה? אוריאל, תחשוב רגע על כל הכסף-".
"לא אכפת לי מהכסף," אמר אוריאל, "זאת הירושה של סבתא שלי, היא רצתה שאני אקבל אותה. והיא רצתה שאני אשמור עליה".
הוא פנה אל השכנה, "אני יודע שסבתא שלי הייתה חוזרת אם היא הייתה יכולה, אבל אני עוד יותר בטוח בכך שהיא הייתה רוצה שתקבלי את זה," הוא הושיט לה את שרשרת הזהב והיא לקחה אותה בפליאה.
היא אמרה משהו בפולנית ואלכס תרגם לאוריאל: "היא שואלת אם אתה רוצה שהיא תשמור לך על זה".
"לא," אמר אוריאל, "זה שלך, סבתא שלי הייתה רוצה שזה יהיה שלך," אלכס תרגם לשכנה ודמעות התרגשות עלו בעיניה.
"תודה, תודה," היא מלמלה.
אוריאל הביט שוב בפמוטי הכסף והרגיש שהוא זכה בדבר יקר הרבה יותר ממה שציפה.

***

"זוהר! אור! שלהבת!" קרא אוריאל לילדיו ועמד לצד אשתו מול נרות השבת.
"בואו להדליק נרות שבת!" הוסיפה אשתו.
הילדים הגיעו בדילוג –תוך כדי משחק- מצחקקים ומאושרים.
רות -אשת אוריאל- הדליקה את הנרות והאור שהפיצו היה רך וזהוב.
הם עמדו יחד, כמשפחה, והביטו בשלהבת הנרות המרקדת.
"את הפמוטים האלו…" אמר אוריאל כשהתיישבו יחד בסלון לאחר הדלקת הנרות, "השגתי במסע ארוך…".
הילדים התקרבו אל אביהם והתרפקו עליו. הם שמעו את הסיפור הזה מאות פעמים, בכל ערב שבת, אבל אף פעם לא נמאס להם לשמוע אותו.
אוריאל חייך אל ילדיו ואל אשתו, וחשב על הנסיעה שלו לפולין, על הבית הקודר, שהיה פעם כל כך שופע חיים ומואר. כמו ביתו של אוריאל.
הוא הביט על הנרות שעמדו על אדן החלון ועל פמוטי הכסף הנוצצים.
הוא יצא למצוא ירושה כדי לקבל כסף. במקום זאת, הוא מצא את האור.