היא נכנסה למשרדי בחשש. עיניה התמימות נצצו, בחנו אותי בסקרנות.
"שלום!" אמרתי בחיוך, מנסה להיות נחמדה במיוחד.
בכל זאת, הילדה שעמדה מולי, ליבי, הייתה רק בת 4.
הופתעתי מעט כשפנו אליי בבקשה לתת טיפול לילדה כל כך קטנה.
בדרך כלל מפנים אליי ילדים בוגרים בהרבה. לא יכולתי שלא לתהות האם הסיבה שהפנו אותה דווקא אליי היא בגלל הסיפור שלה והעבר שלי. הדמיון בניהם הוא גדול מידיי…
היא תוארה בתור ילדה תוססת וסקרנית, אך היא דמתה יותר לרובוט מאשר לבן אדם, כאילו מישהו לחץ על כפתור, שכיבה את רגשותיה והפך אותה לבינה מלאכותית חסרת רגשות.
זאת הייתה הפגישה השנייה שלי עם ליבי, ובינתיים המצב נראה כאילו גם הפגישה הזאת תרד לטמיון. ואז עלה במוחי רעיון.
'איך לא חשבתי על זה קודם?' תהיתי לעצמי.
"ליבי, את אוהבת לצייר?" שאלתי.
היא לא ענתה, אבל עיניה סיפרו לי כל מה שהייתי צריכה לדעת.
שלפתי במהירות דפים וצבעים.
ליבי לא היססה אפילו לשנייה והתחילה לצייר בדממה, ראיתי חיוך קטן בזווית פיה.
בהיתי בילדה, עצב מילא אותי. איך העולם האכזר הזה יכול לפגוע ככה במישהו? ועוד בילדה קטנה כל כך???
נלחמתי בכעסי.
היא המשיכה לצייר עד סוף הפגישה ולבסוף כשפנתה ללכת אל אימה שחיכתה לה מחוץ לדלת, פתאום הסתובבה וחזרה לכיווני, הושיטה את ידיה והגישה לי את ציורה בחיוך "גברת, אני רוצה שתיקחי את הציור, בתור מתנה" אמרה בקול מתוק.
חייכתי בחזרה ולקחתי את הציור "תודה, מתוקה".
בערב, כשהגעתי לביתי, חיפשתי בתיקי את היומן שלי כשידי נתקלה בדף כלשהו, הציור של ליבי. הוצאתי את הציור והתחלתי לבחון אותו מקרוב. שמתי לב לדבר משונה. בציור הייתה משפחה, ככל הנראה משפחתה של ליבי, בשדה ביום שמשי, אך בשמיים היה כוכב. כוכב יחיד בשמיי קיץ בהירים.
הייתי סקרנית, חיכיתי בקוצר רוח לפגישה הבאה עם ליבי, אך עם זאת חששתי, הסיבה שליבי הגיעה לטיפול מלכתחילה כנראה עונה על הציור המשונה.
אני מוכרחה לשאול אותה על הציור.
כשהגיע זמן הפגישה שלי עם ליבי, הצבעים כבר היו ערוכים על השולחן.
ליבי נכנסה, חיוך מתוק מרוח על פניה, והאור הזה, הנצנוץ המיוחד שהיה בעיניה…
היא התיישבה במהירות, נרגשת במיוחד ותפסה בידה צבע צהוב.
אושר הציף אותי. ידעתי שהטיפול מתחיל לעבוד.
הצלחתי ללחוץ על הכפתור, להדליק את רגשותיה מחדש.
"ליבי," פניתי אליה, נרגשת כמעט כמוה "יש לי רעיון. כל אחת מאיתנו תצייר ציור ואז נראה אחת לשנייה. מה את אומרת?"
ליבי הנהנה במהירות והתחילה לעבוד על ציורה.
תפסתי גם אני צבעים והתחלתי לצייר.
ציירתי חוף ים, סירה קטנה ושמיים. שמיים עם כוכב יחיד.
כשליבי סיימה לצייר החלפנו דפים.
בחנתי את ציורה.
כמו כל ציור ילדים, הייתה שמש בפינת הדף, פרחים ואנשי מקל מוזרים, אך כמו בציור הקודם, כוכב קטן בשמיים.
בשלב הזה ידעתי מה הכוכב אומר, וזה כאב. לא רציתי לשאול את ליבי, לא רציתי להכאיב לה אבל ידעתי שאני מוכרחה.
"ליבי, מתוקה" אמרתי, נלחמת בסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי, "מה זה הכוכב הזה?"
ליבי הסתכלה עליי, חיוך עצוב עולה על פניה. שקט השתרר.
הרכנתי את ראשי, מחכה לתשובה הנוראה.
"זה אבא." היא אמרה, שוברת את השתיקה "הוא היה בצבא, נלחם כדי להגן עלינו. הוא היה כל כך טוב בעבודה שלו ששלחו אותו להיות אסטרונאוט!" היא אמרה בהתלהבות, "אחותי הגדולה אמרה לי שהוא הלך לחקור כוכב מיוחד שנמצא רחוק רחוק, בשמיים". היא נאנחה. לא היה לי אומץ להרים את הראש. לא רציתי להיתקל במבטה העצוב.
"אני שמחה שיש לי אבא מגניב כל כך, לאף אחת מהחברות שלי אין אבא אסטרונאוט" היא המשיכה לספר בגאווה.
והדמעות איימו לפרוץ החוצה.
הכרתי את הסיפור הזה, אישית.
"אבל…"
הנצנוץ המיוחד שאפיין את עיניה של ליבי נעלם, פניה חשכו.
"אני מתגעגעת אליו, אני פשוט רוצה שהוא יחזור ויקנה לי את הבובה היפה הזאת, שראינו בחנות. הוא הבטיח לי שכשהוא יחזור נלך ביחד לחנות, והוא יקנה לי אותה. הוא הבטיח!"
לא יכולתי יותר, דמעה אחת זלגה מעיני. סוף סוף הרמתי את ראשי.
הסתכלתי על ליבי. הרגשתי שאני צופה במראה, היא הזכירה לי אותי בילדותי.
הסיפור הזה… הוא מוכר מידיי, אישי מידיי, אך אולי דווקא זה ינחם את ליבי.
לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את פי.
"את יודעת, גם אבא שלי אסטרונאוט אמיץ במיוחד, הוא הלך לחקור את הכוכבים, בדיוק כמו אבא שלך!"
"וואו באמת? אולי הם מכירים" היא אמרה בפרצוף חולמני. לשנייה היה נדמה לי שעיניה הבזיקו, אז המשכתי-
"אולי הם אפילו עובדים ביחד! מטיילים בחלל ומחפשים את הכוכב הבא לחקור".
ניסיתי לחייך, בכל כוחי. 'בשביל ליבי' חזרתי בראשי.
"גבר-" היא התחילה לומר, אך עצרה.
הבטתי בה, הנהנתי כאות אישור.
"א-אנה?" היא שאלה בהיסוס.
"כן, ליבי מתוקה?" עניתי.
השקט שהשתרר היה נורא. ידעתי מה עומד לבוא.
"את חושבת שאבא יחזור?"
שקט שרר.
"אני אפילו מוכנה לוותר על הבובה, אני רק רוצה את אבא" היא אמרה, שפתיה התחילו לרטוט.
הבטתי בעיניה,
הן האירו.
אך הפעם הן זרחו בגלל הדמעות שמילאו את עיניה ואיימו לפרוץ החוצה, לשטוף את כל הרגשות שהחזיקה בפנים.
דמיינתי את הילדה הקטנה שישבה מולי.
כמה זמן שמרה את הרגשות האלה לעצמה?
לא אשקר, המחזה הזה שבר אותי, סופית.
התקרבתי אל ליבי, מושיטה את ידיי קדימה, היא רצה אליי, חיבקה אותי.
פחדתי שאם אפתח את פי, הדבר היחיד שיצא ממנו יהיה יבבות, אך הייתי חייבת להישאר חזקה. בשביל ליבי.
ניסיתי לחשוב על דרך לנחם אותה, אך עמוק בפנים ידעתי שאני בעצם מנסה לנחם את עצמי.
"אבא שלי אמר לי לפני שעזב," התחלתי לדבר.
ליבי שתקה, הביטה בי, כמהה למילות עידוד.
"שאם הוא יצטרך לטוס לחלל כדי לחקור כוכבים, הוא יחפש בשבילי את הכוכב הכי מיוחד ויביא לי אותו במתנה. כנראה גם אבא שלך מחפש אחד, כדי להביא לך".
תקווה עלתה בעיניה של הילדה. שנאתי לשקר לה, אך לא יכולתי לשבור לה את הלב, עדיין לא, לא בגיל כזה.
"באמת? אבא יחזור ויביא לי כוכב מיוחד?" היא חייכה.
דפיקות נשמעו.
אמא של ליבי הגיעה.
עוד פגישה הסתיימה.
לפני שליבי הלכה היא הסתובבה אליי.
"יום אחד גם אני אהיה אסטרונאוטית ואז אני אטוס לחלל ואני אביא לך את הכוכב הכי מיוחד" היא קראה בשמחה.
'רק עוד שנייה' חשבתי 'רק עד שליבי תצא. אסור לה לראות אותי ככה.
אסור לאף אחד. אני הפסיכולוגית, אני חייבת להיות מאושרת, בשביל השמחה של אחרים.
"אם כך, אני אחכה לכוכב שלי" קרצתי.
היא יצאה.
חייכתי, דמעות בעיניי.
אם רק הייתה יודעת…
אבל לא עכשיו, עדיין לא, לא בגיל כזה…
