בסך הכל עמדנו עם תיקים ברכבת תל אביב, לא מזיקים לאף אחד מסביב.
אישה התקרבה אלינו בפרצוף אומלל, אמרה לנו שאנחנו עם מטורלל, הופכים את החברה למקום מקולקל, ובכללי, מוליכים את העולם שולל.
לא מגיע לכם לחיות במדינה, אתם גם ככה לא עושים כלום למענה.
רצינו להגיב, לא בכדי לריב, להראות לה את הדברים מסביב, שאנחנו גם ציבור חביב, שלא עסוק כל היום רק בלהחריב, זה אפילו קצת הכאיב, לראות אותה מדברת בצורה כאילו מישהו לה הכתיב.
אבל אם רק נפתח את הפה ונצייץ, כל הסטיגמות מייד יקפצו, יגידו שגם אותנו פרצו.
אז שתקנו, ספגנו, והתקדמנו הלאה. בעצם לא. אני לא, אני לא התקדמתי.
מאז, עלי זה רק מעיק, יושב לי במוח ומציק ומציק ומציק.
כל פעם שאני הולכת ברחוב, אח שלי שאמור אותי לאהוב, מסתכל עלי כאילו אני דבר לא טוב, והלוואי שאלך בקרוב.
או אישה, מחמיצה פנים, אפילו כשלי זה שורף מבפנים.
אנשים מסתכלים כמו על חייזר, כאילו שאנחנו ציבור כה אכזר.
אבל תגידו לי. איפה הייתם כל היסודי?! כשהמורה דיברה על הדבר הייחודי, שממש יש בכל יהודי, מחילוני ועד חרדי, את הדבר הזה ההדדי, שזה רק שלנו, בלעדי, לאהוב את כולם באופן מיידי, פשוט ככה זה בא, באופן תמידי, אז למה שתהפכו את זה כנגדי, אתה בסך הכל ידידי, ואני עומד כאן לבדי, אז תגיד לי, איפה היית כל היסודי?
אז שם, בתחנת רכבת הזו בתל אביב, כשכולם שם מסביב,
רציתי לצעוק לה:
גבירתי! אני בסדר גם כשאני דתי! סליחה אבל זה זוועתי! אנחנו אותו עם, זה עובדתי! למה שעלי תסתכלי באופן מפלצתי?!
מה אני שונה? כשאני לובש כיפה וציצית?!
אבל… לא רציתי להצית…
למרות שנפשי זעקה, התגברתי למרות המועקה.
אז שתבינו, אנחנו לא מעוניינים בהדתה, אנחנו אותם בני אדם, כמוני כמותך.
אז אולי אפשר שפעם אחת נפסיק להתעסק בדברים הלא חשובים, נלך ונתאסף, נאחה את הקרעים, נגליד את הפצעים, נאסוף את בשברים, ונילחם ברעים??
בחייאת, אנחנו אחים!!!
