מאז שהיתי קטן תמיד ביקשתי מההורים שלי כלב. תמיד התחננתי בשביל כלב. הייתי מוכן לוותר על הכל, כדי לקבל כלב. תמיד ההורים שלי דחו לעוד חודש, עוד חודשיים, עוד שנה. בגן, בבית ספר, עד כיתה ד’.
עד שיום, אחד לאחר חופשת חנוכה בכיתה ד’ אני קם בבוקר כרגיל, אוכל, מתלבש, הולך לטלוויזיה ופתאום אני מקבל הודעה לטלפון מאימא שלי, שבשעה 4 בצהריים מחכה לי הפתעה. ואני חושב וחושב מהי ההפתעה? מנסה להיזכר מה ביקשתי מהם, אך משום מה ,לא נזכרתי בחלום הכי גדול שלי-כלב.
מחכה לאמא בקוצר רוח,מגיעה השעה שתיים בצהריים ואני מקבל הודעה נוספת: “תתכונן, עוד שעתיים מגיע ההפתעה”. אני כבר ממש שקוע במחשבות, מהי הפתעה שמכינים לי. מנסה להיזכר, אולי זה טלפון, אולי זה אזניות אך לא נזכר עדיין בכלב. כעבור שעתיים אני מקבל הודעה, כנראה אחרונה, שההפתעה נדחתה למחר. ואני ישר מתבאס והולך לחדר. מפסיק לחשוב אל ההודעה ומתחיל לארגן תיק לבית הספר, כי מחר לימודים. כל המשפחה חוזרת הביתה ואני מתאפק לא לשאול על ההפתעה ואומר לעצמי, אם זו הפתעה, אני צריך להפסיק לחשוב עליה ולהתרכז בשאר הדברים, כי זה לא הכי חשוב בחיים. מתלבש והולך לישון וכל הראש שלי מחשבות ואני לא יכול לצאת מהם. לבסוף אני נרדם. למחרת בבוקר אני קם, מתלבש, מתארגן, אוכל ויוצא לכיוון בית הספר. פוגש סוף סוף את החברים. מדברים, מספרים איך היה בחופש ואני סיפרתי להם אל ההודעות שקיבלתי ועל ההפתעה שאני הולך לקבל. והם ניסו לחשוב יחד איתי , מה יכולה להיות ההפתעה?, אך אף אחד לא הצליח לנחש, בדיוק כמוני. השיעור הראשון התחיל, מתמטיקה ואז לשון והפסקה. לאחר חמש דקות מתחילת ההפסקה אני מקבל הודעה מוזרה מאחותי ובה כתוב: “ההפתעה שווה מאוד, תתחדש”. אני ישר קופץ לשמיים מרוב שמחה, למרות שאני לא יודע מה ההפתעה. לאחר ההודעה נרגעתי ממש. סיימתי את יום הלימודים וחזרתי הביתה. סבתא שלי התקשרה אליי שאני יבוא לבקר. יצאתי לכיוון הבית של סבתא ובינתיים בבית התחילו לארגן לי את הפתעה. בלונים, את הציוד הנדרש לכלב. ואני לא חשבתי אפילו לרגע שיהיה לי כלב. חשבתי, אולי סבתא שלי תיתן לי רמז להפתעה, איזה סימן. תמיד לסבתא יש פתרון בשבילי. שתיתי תה, דיברתי אם סבתא והזמן טס לו בינתיים. ההורים שלי ואחותי נסעו להביא את הכלב מהכלבייה ומשהו קרה. הם התעכבו שם. סבתא שלי קיבלה טלפון מאבא שלי, שאני נשאר הלילה לישון אצלה ומחר בבוקר הם יחזרו לקחת אותי. ואני חשבתי שהם סתם הלכו לקניון או לסידורים. נכנסתי לישון מאוד מאוחר בלילה, כי לא יכולתי להירדם בלי ההורים שלי. למחרת בבוקר קמתי. יום שישי אבא שלי לקח אותי ונסענו. בדרך הביתה אבא שלי אמר לי, שהיום אני נשאר בבית ואני אמרתי לעצמי, למה? ואז אבא שואל אותי, האם אני רוצה לצאת ליום כיף. ואני כמובן מסכים. אנחנו יוצאים לבילוי. הלכנו למשחקייה, אכלנו גלידה, קנינו לי צעצועים, בגדים ועשינו כיף. יצאנו מהקניון בשעה שתיים לכיוון הבית ואסור לנו להגיע מאוחר יותר, כי עוד מעט נכנסת שבת. הגענו, יצאנו מהאוטו לכיוון הבית ואבא שלי אמר לי לעצום את העניים. ישר נזכרתי בהפתעה וכבר הבנתי, שאולי עכשיו אני הולך לקבל את ההפתעה. ממש התרגשתי, כולי מחייך. אנחנו מגיעים למעלית, עולים לכיוון הדירה ונכנסים. אבא שלי אמר לי לפתוח את העיניים ואני פתאום רואה קישוטים בצורת כלב ובלונים. את הצלחות של האוכל והמים, הבית של הכלב והצעצועים. ישר אני נזכר שהחלום שלי הוא כלב. אחרי כל זה אימא שלי יוצאת מהחדר ובידיה כלב קטן מסוג ‘שנאוצר’ אפור ולבן ונותנת לי אותו ביד. ממש התרגשתי, כשהחזקתי אותו ,עלו בי רגשות חזקים. ממש אהבתי אותו ישר. נתתי לו צעצוע מהצעצועים. ישר עלה לי שם בראש- קראתי לו “Magic”כי הוא ממש היה קסם. לקחתי אותו לטיול להראות לחברים מה בסוף הייתה הפתעה. כל יום ויום טיפלתי בו. יצאתי לטייל איתו בגינה וכל הזמן חיבבתי אותו ולא שכחתי שהוא היה החלום שלי.
