המדריך לחיים הטובים / הדר אור

יהודה לא ידע הרבה דברים על העולם הזה. הוא לא ידע למה האף מתחיל לנזול כשקר, והוא גם לא ידע מתי בדיוק השמש מבצעת חילופי משמרות עם הלבנה. אבל דבר אחד יהודה כן ידע; כדי להטביע חותם, הוא צריך לגרום לאנשים להעריך אותו.

אז יהודה התמיד וסיים את לימודיו בהצטיינות. המורים העריכו את יהודה… אבל מה אם בעוד כמה שנים כולם ישכחו את ימי התיכון? לא, הצלחה בלימודים לא מספיקה בשביל להותיר את חותמו בעולם. אז יהודה השקיע והתקבל ליחידה מובחרת בצבא. מפקדיו וחבריו ליחידה העריכו ואפילו העריצו את יהודה.. אבל שירות צבאי לא נמשך לנצח. מה אם בעוד כמה שנים הם כולם ישכחו מתקופתם ביחידה? מה אם כולם ישכחו ממנו? לא, זה עדיין לא מספיק בשביל להשאיר את חותמו. אז יהודה התאמץ והתקבל לעבודה מצליחה במשרדי הייטק. אבל האם זה מספיק? יש כל כך הרבה אנשים שעובדים בעבודה שלו. מה מייחד אותו מהשאר? איך הוא יגרום לכולם להעריך אותו? אז יהודה שיקר ורימה והגיע למשרת הנהלה. הוא קנה מכונית וגם שעון מזהב שלא כל כך השתמש בו , כי היה שעון בטלפון החדש שלו, שהיה כל כך גדול שהוא אפילו לא נכנס לכיס מכנסיו.

——————————————————————————————————-

בשעת לילה מאוחרת, יהודה נסע הביתה ברכבו החדש בעודו מתווכח בלהט עם אמו.

"אתה כבר לא בא לבקר אותי, לא מתקשר, לא שואל לשלומי-"

"אמא, אני הסברתי לך שאני עסוק מאוד לאחרונה. כשיתפנה לי הזמן, אבוא."

"'כשיתפנה לי הזמן, אבוא,'" אמו חיקתה בלעג. "אני שומעת את זה כבר שנים, יהודה. במה אתה כל כך עסוק שאינך מסוגל לפנות זמן בשבילי?" יהודה נשף דרך נחיריו כדי לנסות להרגיע את כעסו. "השעה מאוחרת, אמא. אתקשר מחר-"

"'מחר'. כן, תמשיך לדחות את הדברים החשובים לזמנים שלעולם לא יבואו, יהודה." אמו נזפה בו במרירות. "אבל תזכור דבר אחד, בן שלי: אף אחד לא חי לנצח. אם לא תפיק מחייך משמעות אמיתית עכשיו, ולא, אני לא מדברת על כסף, יהודה-" האם הוסיפה כשיהודה ניסה לקטוע אותה, "אולי לא יזדמן לך לעשות זאת לעולם." צפצוף הודיע ליהודה שאמו ניתקה את השיחה. הוא צפר בכעס. 'היא לא מבינה.' הוא חשב והעלה הילוך. 'אף אחד לא מבין. עדיף לי להיות לבד, בפסגה.'  זאת הייתה המחשבה האחרונה שחלפה בראשו לפני שרכבו נתקע במכונית סוררת.

——————————————————————————————————

בפעם הבאה שיהודה פתח את עיניו הוא לא היה במכונית. הוא היה בבית אימו, אבל הוא לא היה לבד; שלושה אנשים ישבו בסלון בית הילדות שלו, כולם לבושים שחור. יהודה היסס, ואז התיישב לידם. "היי… מה- מה קורה כא.." קולו השתתק. עכשיו שהוא חשב על זה, הוא לא זוכר שיצא מהמכונית. למעשה, הדבר האחרון שזכר היה כאב חד בראשו, ואז חושך. הוא הרים יד ומישש את מצחו; הוא לא הרגיש שום פצע. הכל היה נורמלי לגמרי. 'מה קורה כאן?'

"הוא תמיד הצטיין כל כך בכל דבר שעשה בחיים." גבר אחד לבוש חולצה שחורה נאנח. "החרשן הזה היה מקבל מאה בהכל. המורים היו מאוהבים בו." במבט מקרוב, יהודה זיהה את האיש; מנשה, חברו לספסל הלימודים. מה הוא עושה כאן? יהודה לא יצר איתו קשר מאז כיתה י"ב. ויותר חשוב, למה הוא מדבר עליו בלשון עבר?

אישה בשמלה כהה גיחכה בלי הומור. "כן, זה בהחלט נשמע כמו יהודה; החייל המוזהב של היחידה. יש שמועה שהקצין שלנו תלה תמונה של הגאון במשרד שלו." נעמה; היא שירתה איתו בצבא. למה גם היא מדברת עליו בלשון עבר?

גבר שלישי דיבר בקול צרוד. "הוא בהחלט היה.. חדור מטרה. עשה כמה דברים כדי להגיע לפסגה.." היה רגע של שקט. ואז: "איך נראה לכם שאמא שלו מתמודדת עם זה?" האישה שאלה בשקט והגניבה מבט לדלת הסגורה של חדר השינה של אמו. "לא טוב. לא טוב בכלל." מנשה נאנח בעצב. "אבל אני יכול להבין אותה. לא פשוט לאבד בן." רגע. רגע, רגע, רגע – לאבד בן? יהודה מת? הוא נהרג בתאונת דרכים? הוא-  "קשה להאמין שאדם כל כך מצליח פשוט מת בין רגע." הגבר השלישי- איציק -נשען אחורה בכסאו. "זהו אדם שעשה בשנה יותר כסף ממה ששלושתינו נעשה בשארית חיינו." יהודה הסכים, אבל חש בחילה. "לגמרי." נעמה אמרה, והוסיפה בהיסוס ; "אגב כסף… נראה לכם שנקבל משהו? בתור חברים שלו?" יהודה נרתע. 'זה מה שהיא אומרת בשבעה שלו? הגופה עוד לא התקררה!' "אני בטוח שנוכל לשדל את אמא שלו לזרוק לנו עצם…" מנשה הרהר בלחישה. "אחרי הכל, היא אישה מבוגרת. היא לא צריכה את כל הכסף של יהודה…" ברכיו של יהודה כשלו תחתיו בעוד השיחה נמשכה. כל מה שנותר לו לאחר מותו זה שלושה חברים-לכאורה שכל מה שמעניין אותם זה הכסף שלו? למה הם לא מדברים על גדולתו? על כל הדברים שהוא עשה, כמו- כמו- כמו…

'אף אחד לא חי לנצח. אם לא תפיק מחייך משמעות אמיתית עכשיו, אולי לא יזדמן לך לעשות זאת לעולם.' אמא שלו צדקה. היא צדקה, והוא החמיץ את ההזדמנות שלו לעשות משהו משמעותי בחיים הארורים שלו. כל המאמצים שלו להשאיר חותם בעולם הזה – כולם ירדו לטמיון. קול חריקה שיתק את שלושת האנשים. יהודה סובב את ראשו וראה את אמו יוצאת מחדרה. היא נראתה נורא; עיניים אדומות, יותר קמטים מבדרך כלל, שיער לא מסורק- הלב שלו דאב לראותה כך. "אני באמת לא צריכה את כל הכסף של יהודה." אמו דיברה בשקט. "גם הוא לא היה צריך אותו." יהודה עצם עיניים והכין את עצמו לשמוע כמה היא מאוכזבת ממנו, איך היא צדקה והוא טעה- "הלוואי שהוא היה מבין שכל מה שהוא היה צריך כדי לקבל הערכה זה פשוט להיות מי שהוא. כי יהודה היה בן אדם טוב." 'מה?'

"איבדתי את בעלי כשיהודה היה נער. ידעתם את זה?" השלישייה נראתה נבוכה. "לא יצאתי מהמיטה במשך שבוע. הייתי שבורה. יהודה היה דואג לבית, מבשל לנו אוכל. הוא נתן לי לנוח כשהייתי צריכה את זה, למרות שבדיוק איבד את אביו! כשהרגשתי טוב יותר ניסיתי להודות לו, לתת לו לדעת כמה הוא עזר לי. אתם יודעים מה הוא אמר לי?" בלי לחכות לתשובה, היא חייכה מבעד לדמעות ולחשה: "אין על מה להודות לי, אמא. אני תמיד אהיה פה בשבילך." יהודה בהה באמו. היא… היא העריכה אותו. לא בגלל כסף, או מעמד. היא אהבה אותו בגלל מי שהוא. למה הוא לא היה יכול להישאר הנער ההוא? למה הוא היה חייב לרדוף אחרי הכבוד? "הלוואי שיהודה היה מבין שמעשים לא שווים לממון. הלוואי שהוא היה עומד זקוף ואומר לעולם 'הנני!'"  קולה של אימו נשבר. "הלוואי שהוא היה יודע איזה חותם הוא הטביע בי באותו היום שהוא אמר את המשפט הזה."

יהודה קם שטוף זיעה קרה והסתכל סביב בפראות. הוא היה במיטה שבביתו. 'זה היה רק חלום'. בלי לחשוב פעמיים, הוא קרע מעליו את השמיכות ורץ אל המרפסת. "הנני!" הוא שאג אל שמי הבוקר השקטים. הוא לא מת. יש לו עוד הזדמנות. "הנני!"

יהודה לא יודע הרבה דברים על העולם; איך נוצרים חלומות, ולמה שכונתו כל כך שקטה בבוקר, אבל דבר אחד הוא יודע; כשהוא ילך מן העולם, הוא רוצה להיזכר על פי מי שהיה, ולא לפי מה שהשיג. עם פיג'מה ושיער פרוע, הוא תפס את מפתחות הרכב ונסע לאמו.