בעיר רחוקה גרה ילדה ששמה סופי והיא בת שתים עשרה. אין לה אחים או אחיות ואין לה חברות.
יום אחד סופי יצאה לחצר שלה כדי להשקות עציצים, ופתאום היא שמעה רעש חזק ומוזר, והיא ראתה מרחוק מישהי שעפה על מטאטא, היא הייתה נראית לה מוזר, והיה לה גם בגדים מוזרים שנראים כמו בגדים של מכשפה. סופי הסתכלה עליה כמה שניות עפה, ואז ילדה נחתה על הדשא בחצר של סופי. סופי שאלה אותה "מי את"?
הילדה אמרה "אהההההה…. את לא צריכה לראות אותי… ביי" ועפה לה. סופי אמרה "רגע…" אבל לא הספיקה לתפוס אותה. סופי מאוד התבאסה אבל לא היה לה מה לעשות והיא חזרה לביתה.
בערב בארוחת הערב סופי סיפרה להוריה מה קרה, אבל הם לא האמינו לה ואמרו "סופי הכול בסדר? יש לך חום?"
סופי הבינה שאין לה ברירה אלא לשמור על זה בסוד. בבוקר למחרת כשחזרה מבית הספר היא יצאה שוב החוצה בתקוה שהיא תראה את המכשפה שוב, אך היא לא ראתה אותה, ולאחר כמה דקות כשסופי באה ללכת היא שמעה שוב את הרעש והוא נשמע לה מוכר. סופי הסתובבה ושוב ראתה את המכשפה ואמרה לה "חכי רגע" והמכשפה אמרה "מצטערת, אני לא יכולה להיות פה". סופי אמרה לה "חכי…." אבל שוב לא הספיקה. כל הלילה סופי חשבה מה לעשות כדי שהיא תראה אותה שוב, חשבה וחשבה עד שנרדמה.
ביום שאחרי היא עדין לא ויתרה, ויצאה החוצה בדיוק באותה שעה שהמכשפה באה אתמול, ושוב ראתה אותה ושאלה "בבקשה… תעני לי מי את?" ואז המכשפה אמרה: "טוב… נראה לי שזה הזמן, בערב בזמן ארוחת הערב אני אבוא עם משפחתי… ביי לבינתיים".
סופי פחדה קצת כי לא ידעה מה לומר לה, אבל גם קצת התרגשה כי היא חיכתה לזה כבר כמה ימים והיא במתח.
סופי חזרה לביתה ורק חיכתה שיגיע זמן ארוחת הערב.
סוף סוף זה קרה… הוריה קראו לה לאכול. סופי רצה והתישבה על הכיסא ואז הוריה אמרו לה: "סופי… אנחנו צריכים לדבר….".
סופי נלחצה כי לא הבינה על מה ואז הוריה אמרו "חכי, הם אמורים לבוא עוד רגע..". סופי לא הבינה למי הם מתכונים ושאלה "מי…"? ואחרי שניה הרעש המוכר שוב נשמע אבל הפעם הוא התקרב לשולחן ובום הופיעו עשרה מכשפים ומכשפות שהתיישבו ליד השולחן. הוריה אמרו "סופי… את לא בן אדם…" סופי לא הבינה למה הם מתכוונים ואז הם אמרו "את כמונו… מכשפה…, המכשפה שראית אתמול היא בת דודה שלך גאיה". סופי אמרה "באמת.."? בתוך תוכה היא שמחה אבל גם נלחצה "רגע… בעצם… יש לי כוחות…? רגע, מה בנוגע לבית הספר…? ולבית… ו…. ו….". סופי, תעצרי! הם אמרו בפה אחד. "את שואלת יותר מידי שאלות. אנחנו נסביר לך את הכול לאט לאט… אימא אמרה: "הכול קרה בעיר רחוקה לפני שנולדת. אני ואבא היינו כבר נשואים וגרנו בעיר רחוקה וקסומה ששמה "עיר הקסמים". זאת עיר מיוחדת רק למכשפים ומכשפות. בני האדם לא ידעו כלום עליה היא הייתה כל כך קסומה ו…", אמא הזילה דמעה מהעין. "כל כך מיוחדת עד ש… בני האדם גילו אותנו ואז סילקו אותנו משם. זה היה מאוד עצוב אבל עכשיו לאחר שנולדה לנו מלאכית קסומה ועברו שנים עשר שנה מאז אפשר לחזור לשם. אנחנו רוצים לחזור לשם מחר. מה את אומרת"? "רגע… רציני.."? שאלה סופי, "כן, אנחנו עוזבים…". סופי המשיכה: אבל….. אבל….
אל תדאגי סופי. דאגנו להכול וסוף סוף נוכל לחזור לשם וזה יכול להיות יותר טוב גם לך. תוכלי סוף סוף להכיר חברות ולהרגיש שייכת" אמרו הוריה.
"רגע אז יש לי כוחות…"? שאלה סופי
"כן, יש לך" אמרה אימא. "את פשוט צריכה למצוא אותם. גם לנו לקח זמן עד שמצאנו את הכוחות שלנו. אה… כמעט ושכחתי… גאיה הולכת להיות בכיתה איתך". "יששששש!" אמרה סופי.
"אבל עכשיו לכי לארוז… כי מחר מחכה לך יום מופלא".
"רגע.." אמרה סופי "יש לי עוד משהו שלא הבנתי למה כשסיפרתי לכם שפגשתי את גאיה לא האמנתם לי"? אה זה…" הם אמרו "כי לא ידענו אם את עדיין מוכנה לזה, עכשיו לכי לארוז". סופי רצה לחדרה לארוז מזוודה ולאחר חצי שעה גאיה נכנסה לחדרה. "היי…" גאיה אמרה. "באתי לראות מה שלומך…". "אני בסדר" אמרה סופי. "איזה כיף הולך להיות מחר. "רגע, שכחתי לשאול אותך משהו…. אם אסור שיגלו מי אנחנו" אז איך עפת בלי שיראו אותך" "אה… זה…" גאיה אמרה "כי באותו הזמן השתמשתי בכוח בלתי נראה שלי כך שבני האדם לא יוכלו לראות אותי….".
"רגע… את יכולה להיות בלתי נראית.."? שאלה סופי
"בטח…" אמרה גאיה. "כל אחד והכוח שלו"
"רגע… אז איך אני ראיתי אותך"? שאלה סופי
"אה… כי את מכשפה" אמרה גאיה "מכשפים ומכשפות יכולים לראות מכשפים בלתי נראים. את צריכה עזרה עם המזוודה?"
"אהההה…. כן.." אמרה סופי. "תודה".
לאחר 10 דקות שגאיה וסופי שוחחו ביניהם, הן יצאו החוצה וסופי הכירה את כל משפחתה.
לאחר שהגיע הזמן ללכת לישון, משפחתה של סופי הלכה כדי להתכונן למחר וגם סופי סידרה כמה דברים אחרונים. בבוקר סופי קמה מוקדם מהרגיל כי לא הצליחה לישון מרוב התרגשות והתחילה להתארגן, וכאשר סיימה להתארגן הוריה נכנסו לחדרה כדי להעיר אותה ואז ראו שהיא כמר ערה ואמרו "אה.. את כבר ערה…"? "כן" אמרה סופי.
"יופי" הם אמרו בפה אחד. המונית מחכה לנו בחוץ. "ארגנת הכול?" "כן" אמרה סופי. לאחר כמה דקות הם כבר היו בדרכם לעיר הקסומה סופי הסתכלה דרך החלון על הדרך, היא לא יכלה לחכות עד שתגיע. הנסיעה נמשכה כשעתיים, וכשהגיעו סופי רצה לדלת היציאה, וכל כך התרגשה. כשסופי הגיע לביתה החדש, היא ישר הלכה לחדר החדש שלה והתחילה לסדר הכול. לאחר כשעה פתאום נשמע צלצול בדלת. סופי רצה לבדוק מי זה וראתה את גאיה. גאיה אמרה "סופי בואי לראות את הבית הספר החדש שלנו". סופי אמרה "אוקי" והם הלכו יחד כדי לבקר בבית הספר.
סופי הכירה את הכיתה החדשה שלה וכל כך התרגשה כשדמיינה מה הולך להיות לה שם… מחכים לה חיים כל כך נפלאים.
גאיה הסבירה לסופי את כל השיעורים שהולכים להיות להם מכיוון שזה בית ספר למכשפים ומכשפות אז לא לומדים שם כרגיל אלא לומדים שם דברים אחרים. אחר חצי שעה של ביקור סופי וגאיה הלכו הבייתה לארוחת הערב וכשהגיע הזמן לארוחת הערב אמא של סופי אמרה לה ,"סופי, מחר מחכה לך יום נפלא. את הולכת לבית הספר החדש. כשתסיימי לאכול לכי לחדרך לסדר את התיק". סופי ענתה "בסדר" וכשסיימה הלכה לחדרה לסדר.
למחרת בבוקר הגיע הזמן סוף סוף ללכת לבית הספר החדש.
כשסופי הגיעה לבית ספר היא הכירה חברות חדשות והיה לה כל כך כיף להרגיש סוף סוף שייכת ואפילו היא גילתה את הכוח המיוחד שלה – יכולת "קריאת מחשבות".
וכך סופי ומשפחתה חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
