“אל תדאג יהיה טוב, אנחנו נעבור את זה ביחד” אמרה לי אמא בשעה שהגיעה לאמי הבשורה על אבי אשר נפצע במלחמה ופונה לבית החולים כדי שיטפלו בפצעיו הקשים.
בוקר שמחת תורה. הפתעות, הקפות, ושמחה גדולה. אך השמחה נפסקה בבוקר שמחת התורה כאשר השמועה התפשטה על פריצת הגדרות באזור עוטף עזה. הרבה גברים רצו לבתיהם להתכונן לנסיעות למילואים, ואבי היה אחד מהם. הוא קיבל צו שמונה כדי שילך לעזור במלחמה שרק נפתחה. הרבה אנשים חשבו שזה יגמר מהר, אך לא ידעו שזאת פתיחה של מלחמה קשה מאוד.
באותו היום סבא וסבתא וכמה דודים היו איתנו. הדודים שהיו איתנו היו בכוננות, אז הם סיפקו לנו מידע ממה שקרה שם בעוטף. זאת היתה השבת והחג הכי עצובים שהיו לנו. במשך כל השבת סבתא שלי בכתה, ואני ניסיתי להסתיר את הצער הגדול. כל השבת הייתי סגור עם עצמי, ניסיתי להסתיר את כל רגשותיי כדי להרגיש חזק. כשיצאו השבת והחג, כולם רצו לטלפונים וכך גם אני. כולם בדקו מה עם כל המשפחה ומה שלום כל קרוביהם. אני פתחתי את הטלפון והתחלתי לכתוב הודעות לחברים הגרים ביישוב ומחוצה לו. באותו הרגע שהתחלתי לכתוב את ההודעות נשברתי ובכיתי המון. מיד הלכתי לשירותים כדי שלא יראו אותי בוכה. כעבור כמה ימים נרגעתי והייתי יותר חיוני לגבי המצב.
הלכתי עם חברים להתעסק בדברים כדי לא לחשוב על המצב. זה ממש עזר, אני ממש שכחתי מהכל. עד שהיה מגיע הלילה. אז היינו רק אני ואמא שלי, שנינו היינו בוכים ביחד, מכיוון שאבא שלי לא היה ובגלל שהמצב נורא. אבל לאחר שבועיים שהיו כך, אני ואמא שלי התחזקנו והיינו עושים כיף בערב במקום לבכות. זה היה שינוי משמעותי ממש.
בתחילת החודש השלישי של המלחמה, התחיל היום בשמחה רבה. מאז תחילת המלחמה אבי חזר כמה וכמה פעמים הביתה, ובאותם ימים הייתי מאושר וכבר שכחתי שכשאבי הולך הוא הולך לצבא לתפקיד מסוכן, אבל לצערי נזכרתי בזה כשחזרתי לביתי וראיתי את אמי שבורה. זה היה קשה לראות אותה שאלתי אותה מה קרה ולמה היא ככה, היא הרימה את עיניה. ראיתי את הצער הגדול בפניה והבנתי שמשהו קרה לאבי היקר. “זה אבא שלך” היא אמרה. “מה.. מה קרה לו?” שאלתי בפחד גדול. לקח לאמי זמן רב להחזיר לי תשובה מרוב העצב. “הוא נפצע קשה בזמן שנלחם”. “אוי, לא” אמרתי והתחלתי לבכות. אמא שלי התקרבה אליי וחיבקה אותי חזק.
בוקר חדש עלה, ואני לא הייתי מוכן לקום כי ידעתי שאני לא מסוגל בגלל השבר הגדול שיש לי בעקבות הבשורה הקשה מאתמול. לאחר כמה דקות קמתי וראיתי את אמי. היא ראתה שאני שבור כל כך. “אוי, קטן שלי”, היא אמרה ובאה לחבק אותי. “אל תדאג, יהיה טוב. אנחנו נעבור את זה ביחד. עכשיו קיבלתי עדכון שאביך בטיפולים בבית החולים”.
הדבר הזה ניחם אותי מאוד והסכמתי ללכת ללימודים.
לאחר יומיים מאותו היום הגיעה הבשורה הקשה מכל! אבי היקר לא שרד, ופצעיו הקשים גרמו למותו. הרופאים ניסו הכל אך לא הצליחו להצילו.
באותו היום הייתה ההלוויה. זה היה טיפה מנחם שהיו הרבה אנשים שהשתתפו בצערנו. כשחזרנו הביתה, הלכתי לחדרי ונפלתי על המיטה לבכות. מרוב בכי נרדמתי. ליום שלמחרת קמתי לקול דפיקות בדלת. היו שם כל חבריי הטובים מן הכיתה, הם באו עם הרבה מכתבים וחטיפים וממתקים. הכנסתי אותם לביתי, התחלנו לדבר ולדבר ולדבר. דיברנו שעות, זה עשה לי כל כך טוב.
מאותו היום הבנתי שכשכואב ואין לך כוח לחברים ולאחרים, בדיוק אז אתה צריך אותם לידך, את החברים הטובים שלך, כי הם תמיד יעזרו בכל דבר שתצטרך ויעזרו לך לחזור להיות שוב שמח.
