"מיכאל! בוא, קדימה! צריך לארגן את הציוד!"
"אני בא!" אני עונה תוך שאני גומר לכתוב עוד כמה שורות ביומן.
אני סוגר את היומן, קם מהמיטה הקשה ומביט בחדר הצבאי בבסיס בתחושת התרגשות, הרי מי לא יתרגש אם עוד יומיים הוא ישוחרר לבית.
אני רק מדמיין את החדר שלי בדירה הקטנה ברחובות, ורק מהמחשבה על הבית, פתאום נסוך חיוך על פני…
אני יוצא מהחדר הצפוף והולך לכיוון עדי צור, שמארגן את ה'האמר' לסיור של מחר בבוקר.
הוא מביט אלי ושואל בפרצוף מתפלא "מה קרה? לא מבאס אותך שהשאירו אותנו כאן גם בחג?"
"לא," אני עונה לו, "הכל לטובה, נכון? אתה זוכר את 'המנוע'?"
"עכשיו תמחק את הפרצוף המבואס ותשמח קצת, תחשוב איזה כיף יהיה לעשות הקפות עם המשפחות של הקיבוץ!"
הוא מביט בי וחיוך נפרס גם על פניו, "צודק. הכל לטובה."
"שישו ושמחו, בשמחת תורה, ותנו כבוד לתורה!"
כולם שרו, זקנים, ילדים, נערים, חיילים, אימהות, אבות, כולם.
אני עמדתי בקצה החדר, ליד עדי, והסתכלתי על הילדים הקטנים שרצים לאסוף סוכריות, אך עיניי צדו ילד קטן, בן 3 וקצת, מחפש סוכריות ולא מוצא, הפנים שלו העידו עליו שהוא מחפש כבר הרבה זמן.
חיפשתי בין המתפללים את אביו אך לא מצאתי, בינתיים הילד המבואס הלך לשבת בספסל בפינה.
ניגשתי אליו וישבתי לידו, הוא הסתכל עלי במבט חושש, אך אני אמרתי לו, "היי, איפה ההורים שלך?"
הוא הסתכל עלי במבט עצוב ואמר, "אמא סלי במטבח שמה, ואבא סלי שם" הוא אמר והצביע על התקרה.
"איפה זה שם?" שאלתי אותו, בחיוך על העברית השגויה.
"סם סם" הוא חזר והצביע על התקרה.
מיד הבנתי למה הוא מתכוון והסתכלתי עליו במבט מלא אהבה, ישר עלתה לנגד עיניי תמונה של הוריי, ועל כמה שאני אשמח לראות אותם בעוד יומיים.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו.
"קוראים לי איתי" הוא ענה לי בהיסוס.
"וואו, איזה שם יפה!" אמרתי לו.
"כן, אני יודע" הוא אמר "אני אוהב את הסם סלי" הוא אמר בחיוך.
"טוב, אז איתי, קח את אלה, ועוד מעט אני אביא לך עוד כמה סוכריות." אמרתי לו והוצאתי מהכיס כמה סוכריות שאספתי מקודם,
אומנם תכננתי לשמור אותם לעצמי, אך מיד בלי שום היסוס נתתי לו אותם.
הוא הסתכל עלי במבט שואל ואמר "אבל זה סלך!"
הסתכלתי עליו במבט אוהב ואמרתי "לא, עכשיו זה שלך!" הוא חייך אלי ורץ לכיוון המטבח לספר לאימו.
חייכתי לעצמי, וחזרתי לעמוד ליד עדי, שעמד בצד החדר עם ילד על הכתפיים.
"אתה רואה, אמרתי לך שיהיה כיף"
הוא הסתכל עלי ואמר בצחוק, "ברור, אתה תמיד צודק"
אך אני מיד אומר לו, "שום צודק ושום נעליים, אני פשוט מאמין שיהיה טוב, וככה אני הופך את הרע לטוב.
כמו חבר שלך, 'המנוע'."
הוא הסתכל עלי במבט מתבדח ואמר "אין אתה, תמיד מסבך את העניינים"
צחקנו יחד, וחזרנו להסתכל שוב על הילדים הקטנים.
הותר לפרסום:
"נפל בכ"ב בתשרי התשפ"ד (07 באוקטובר 2023)
סמ"ר מיכאל בן חמו, מרחובות, מפקד כיתה בגדוד 51 שבחטיבת גולני, בן 21 בנופלו.
ההודעה נמסרה למשפחתו.
צה"ל משתתף בצער המשפחה וימשיך ללוותה."
- v
מצאתי את עצמי בתוך עולם שכולו אור, מיד התחלתי להרגיש שלווה.
ופתאום, ברגע אחד, ראיתי את כל חיי עוברים לנגד עיני.
ראיתי את ישיבת 'עמיחי' ברחובות,
את איציק, שהפך כל משהו רציני לצחוק.
את המכינה קדם צבאית 'מיתרים לכיש-בית גוברין',
את הפעמים שהיינו יושבים במרפסת של המכינה וטובלים במבה בשוקולד השחר, תוך כדי שמדברים על משמעות החיים.
את מדרשת 'הערבה',
את הלמידה עד לשעות הקטנות של הלילה.
את השדות הגדולים והמטעים שבהם עבדתי ב'עין יהב',
בהם הזעתי ועבדתי תחת השמש הקופחת.
את מסלול ההכשרה לגולני, שבו קיבלתי 'מצטיין פלוגתי',
איך החבר'ה פירגנו לי.
את העונשים המיוחדים שהייתי נותן לחיילים שלי, שבהם הייתי אומר להם ללמוד על חלל מהיחידה, ולהעביר לכלל החיילים.
את השעות המאוחרות של הלילה, שבהם ביליתי בכתיבה ביומן שלי.
ביומן המלא, שבו הייתי כותב על כל הכיסופים להגן על המדינה.
ואיך ביום מן הימים, אני מקווה שתהיה לי הזדמנות, ואוכל להגן על החברים ועל הקרובים לי בגופי.
ואז, רק אז, הבנתי איזה חיים מופלאים היו לי.
הודיתי על כל הזמנים היפים שבהם ביליתי עם משפחתי.
על כל החברים המופלאים שהיו לי.
על כל מי שתמך בי לאורך הדרך.
על הכל.
הבנתי איך המשפט שתמיד אמרתי להורים שלי, לחברים שלי, לחיילים שלי,
מתגשם.
"המנוע שלנו, לא עשוי מחומר, אלא מרוח שלא נגמרת לעולם."
ואז נזכרתי.
נזכרתי איך רצתי עם הפלוגה שלי להגן על הישובים.
נזכרתי איך נהגתי כמו משוגע על ה'האמר' בשביל להדוף את המחבלים.
נזכרתי איך ראיתי את הרצח בעיניים שלהם.
נזכרתי.
רק עכשיו הבנתי איפה אני.
ואז, כמו משלים עם המצב, חשבתי לעצמי, "זהו, הגעתי למקום שמתאים לי.
אבות אבותי חלמו להגיע לרגע הזה, בו הם מגנים על מדינת ישראל, ואני, אני הקטן שגר ברחובות, מגיע לזכות הזו."
התחלתי לראות עוד ועוד דמויות מעורפלות מתקרבות אליי.
ומיד זיהיתי כמה מהן.
אחד מהם היה עדי.
בפעם הראשונה בחיים שלי, ראיתי את עדי שליו, ולא מוטרד מכלום.
התקרבתי אליו ואמרתי "אמרתי לך, הכל יהיה טוב בסוף."
הוא הסתכל עלי בחיוך ואמר "כן, אתה צודק.
בסוף הכל יהיה טוב".
ראיתי את האנשים שתמיד הערצתי בחיי.
את חבריי מהפלוגה.
את אבותי.
את המפקדים המדהימים שחינכו אותי.
את כולם.
ורק אז, אחרי כל התלאות שעברתי בחיי, הרגשתי שזה הבית שלי.
הרגשתי שזה המקום שלי.
שאני שמח שהקרבתי את עצמי למען המולדת.
למען האנשים הבאים בתור.
למען כל הילדים שבזכותי יוכלו להמשיך לשחק.
למען כל תלמידי החכמים שיוכלו להמשיך ללמוד בשקט.
למען כל המשפחות שממשיכות את השושלת של העם היהודי.
למען כל הזוגות הצעירים שעושים ברגע זה חופה.
למען האנשים שברגע זה ישנים בשקט.
כן, ואפילו למענך.
ורק אז, כשאתה סופר בראש את כל מי ששמרת עליו, רק אז, אתה מבין כמה אתה חשוב בעולם.
כמה צריכים אותך.
כמה מותך לא היה לשווא.
כמה אנשים סומכים עליך.
סומכים עליך שתגן על המולדת.
סומכים עליך שתגן על התקווה.
על האומה.
על כולם.
סומכים עליך שתגן על הטוב, ותילחם ברוע.
- v
"מיכאל! אתה בא?"
"כן, כן! אני כבר בא!" אני עונה.
אני יוצא מהחדר ומגיע לרחבה המרכזית, שם אני רואה את עדי יושב בכיסא פלסטיק פשוט במרכז הרחבה הריקה ומביט במסך הגדול.
"מה? כבר הגיע זמן ההקרנה?" אני שואל אותו מתפלא.
"כן, הקדימו את זה. לא ראית?" הוא שואל. "זה היה כתוב בלוח המודעות."
"נו טוב, זה לא משנה עכשיו, לפחות הגעתי בזמן." אני עונה לו.
"מה רואים?" אני שואל אותו.
לא יודע, נראה לי "יום שלישי ה-20/4/2024"
"אה אוקיי, סבבה."
לאחר זמן צפייה ממושך הסרט נגמר.
ואני אומר לעדי "אתה רואה? אמרתי לך שהם ישארו מאוחדים למרות המלחמה, אמרתי לך! העם שלנו לא מוותר בכזאת קלות!"
עדי מסתכל עלי במבט מתבדח ואומר "כן, אבל אתה זוכר, גם אני אמרתי שהם יישארו מאוחדים!"
"אה נכון," אני אומר לו "נו טוב, היה מעניין, בא נצפה בהמשך מחר ונראה מה יהיה."
וככה זה כל יום אצלנו בחטיבת גן עדן, עדי קורא לי מהחדר, אני בא אליו, אנחנו צופים בסרט של היום, ומקווים שאף אחד לא יגיע אלינו לחטיבה.
ככה זה כל יום…
אבל כל יום מחדש, אנחנו גם אומרים אחד לשני כמה העם שלנו מיוחד, כמה הוא חזק, כמה הוא גיבור, אבל הכי חשוב,
כמה הוא מאוחד.
- v
הסוף
