אני עומדת מול מראה. אותה מראה, אותה השתקפות. מול שתיהן עמדתי יותר מדי פעמים. קצת מפחדת, לגלות מי אני באמת. ובמקום לנשום עמוק, לעבור את הדלת ולגלות את העבר שלי, אני עוצרת. חוזרת אחורה, ואחרי שבוע מגיעה שוב.
הם מבינים. אומרים שכבר נתקלו במקרים גרועים ממני. וכשאני שואלת מה קרה בסוף באותם המקרים אומרים לי 'זה מידע מסווג. אנחנו מצטערים'. ממש!
אבל אני לא יכולה לשפוט אותם. זאת העבודה שלהם. להגיד על כל דבר 'מסווג'. ובאמת מדובר במידע אישי מאוד וחשוב מאוד. כל כך חשוב שאני מפחדת להיחשף אליו. ובגלל זה אני תמיד חוזרת לנקודת ההתחלה. הכל מעגלי, ומה שמניע אותנו זה פחד. אני רוצה להפסיק לפחד, אבל לא מסוגלת. לא אחרי חיים שלמים שבהם אמרו לי תמיד מה לעשות. עכשיו, כשאני לבד, קשה לי לקבל את ההחלטה הנכונה. אבל אולי אני רק צריכה זמן.
"גברת תהילה גודמן, נא להגיע לעמדה מספר שלוש" נשמע קול קורא במערכת הכריזה.
תהילה גודמן. זאת אני. אני אוהבת את השם שלי. לא נותר לי דבר מהורי מלבד השם שלי. אני לא בטוחה מה הוא מסמל אבל אני פשוט יודעת שלא קראו לי בשם הזה סתם ככה, בצורה אקראית.
אני פשוט יודעת שיש לו משמעות.
בנוגע לגודמן זה כבר סיפור אחר. כל הילדים שמגיעים ל'בית הילדים על שם יאנוש קורצ'אק' באים רק עם דבר אחד. השם שלהם. וגם זה לא תמיד. שם משפחה, את זה אנחנו לא מקבלים. זה סתם מותרות, לאנשים חשובים באמת. מקבלים שם משפחה רק אם עשית דבר משמעותי.
אני סתם אהבתי את השם משפחה הזה כשהייתי קטנה. ולמרות שזה היה אסור על פי חוק, השם פשוט דבק בי. וכך היה, וכעת זהו שמי. זה ממש נחמד. זה מרגיש… כמעט כאילו אני חשובה.
תמיד היה לי קשה לציית לחוקים. אני פשוט לא חושבת שנכון להאמין לכל דבר שאומרים, לסמוך על הדעות של האנשים החשובים בלי סיבה מוצדקת. הרי אנחנו לא מכירים אותם, נכון? רק מראיונות בטלוויזיה. אנחנו רואים רק מה שהם בוחרים להראות. אנחנו בסך הכל כלי משחק במשחק גדול שאנחנו לא מסוגלים אפילו להתחיל להבין. רק האנשים החשובים זוכים להיחשף למידע ולקבל החלטות. אבל האם זה נכון? האם כך זה צריך להיות? אומרים שזאת דמוקרטיה, אבל אני לא חושבת כך. בדמוקרטיה העם מעורב בנעשה במדינה, אבל האם זה באמת כך?
כל כך הרבה השתקפויות, כל כך הרבה מראות. לפעמים, קשה לדעת מהו הדבר הנכון באמת. על מי ומה אפשר לסמוך, ומה סתם עוד העמדת פנים. כי כך העולם שלנו בנוי. על סודות ושקרים. ועכשיו, מאוחר מדי. עכשיו כשאני מתקרבת לאמת הגדולה קשה לעמוד בפני כל השקרים, בפני כל הסודות. כמו שאמרתי, הכל מראות. עוד מעבר. עוד דלת. אבל לאן הן מובילות?
דבר אחד אני לא מבינה וזאת הסיבה שאני מפחדת נורא. מאז ומעולם המדינות היו מושחתות, אבל בשנת 2045 השחיתות הגיעה לשיאים חדשים. הם לקחו לנו את זכות הבחירה לפני עשרים שנה, כשנחקק חוק יסוד "עבודה יעילה". בשיעור היסטוריה למדנו שתפקידה של מדינה הוא להסתכל לטווח הרחוק. לקדם תוכניות כלכליות ארוכות טווח. סעיף 17 חוק "עבודה יעילה": הוצאת הילדים מרשות ההורים והעברתם לבתי ילדים עד גיל 18. כשההורים נטולי דאגות, הם יכולים להעניק את כל מרצם וזמנם לעבודה. בגיל 18 ניתן להגיש בקשה רשמית למשרד הגילויים לקבלת התיק האישי לצורך המפגש עם ההורים.
כבר 380 ימים מאז שהגעתי לגיל המיוחל וכל יום אני מגיעה למשרד. אבל כשמגיע תורי להגיע לעמדה, לעבור את הדלת, להביט במראה, כל שאני רואה זה שחור משחור. פחד, שצובע הכל.
אני קצת מתפלאת איך החוק עבר. איך נתנו לזה לקרות. אנשים אומרים שלא הייתה ברירה, המשבר הכלכלי איים על עתיד המדינה והחוק היה בלתי נמנע. אבל זה לא נכון. תמיד יש ברירה. איך ההורים הסכימו? הם היו יכולים למרוד, להאבק, אבל הם לא עשו זאת. למה לא מחו? למה לא מרדו? איך הורי מסרו אותי? תינוקת קטנה שרק הגיעה לעולם? האם הם בכלל רצו בי? אולי היה להם נח למסור אותי, אולי רק הפרעתי להם עם כל הדרישות בעבודה. ואם פעם, שהייתי רק תינוקת בעריסה לא רצו בי, למה שירצו בי עכשיו? האם אני באמת רוצה לגלות מי הם אותם הורים שנטשו אותי? שלא רצו בי? כל כך הרבה שאלות וכל כך קצת תשובות. עם רק אעבור את הדלת אגלה את הכל, אבל האם אני באמת רוצה את השאלות לפתור?
אני מרגישה שבורה. מעולם לא הייתי כל כך לכודה.
אני עומדת מול רגע האמת. קצת חוששת, מפחדת לעבור את הדלת.
והנה שוב נשמעה קריאה במערכת הכריזה. קוראת בשמי, תוהה לאן אני נעלמת.
אני מקבלת החלטה. אני מסוגלת. והפעם, אני לא מוותרת. אני לא עושה את זה בשביל הורי אלא בשבילי, כי מגיע לי להיות מאושרת. וגם, איך אוכל לגרום לשינוי, איך אוכל לשנות את חוקי המשחק, כשאפילו מול האמת שלי אני לא עומדת, מפחדת כל כך.
אני תמיד יכולה לוותר, לא להשלים החסר. להסתכל קדימה עם מטרה אחת ברורה: שיפור הכלכלה. חיילת טובה של המדינה. אזרחית למופת. אבל בתוך תוכי, אני יודעת שזה לא מה שאני רוצה. לא רוצה להיות כמו אותם הורים שנטשו, שבי לא רצו.
לעבור את הדלת זאת לא החמצה, כי עתיד בלי עבר לא ילמד מאומה, ותמיד נשאר באותה נקודה, או יותר גרוע, נחזור על דברים, ימים חשוכים, כי בלי ללמוד את העבר הזוועות ישכחו ויעלו שנית, בצורה נוראה, וכך תפרוץ עוד מלחמה. כניסה ליהודים תהיה אסורה ותמיד נרגיש קצת רגש אשמה. כי הפעם, זאת תהיה אשמתנו. מכיוון שלא למדנו מטעויות העבר. ואיך נוכל ללמוד היסטוריה נוראה אודות עמנו, אם אנו לא לומדים אפילו את שלנו, עצמנו?
אני נעמדת, קצת פחות מפחדת. מישירה מבט, מרגישה איתנה, וזה הכי חשוב, כי לא אוכל לעזור לאומה שלמה אם אני עצמי לא מרגישה בטוחה.
אני נושמת עמוק ומבינה עכשיו. העבר לא מפחיד, אין סיבה לדאגה.
ועם באמת ארצה לעזור לאומה, אני קודם כל צריכה להביט אל עצמי, פנימה. כי לא אוכל לעזור לאחרים עם אני לא מרגישה שלמה, אבל החלק חזר למקומו, החתיכה החסרה שבה למקומה.
הכל בשלבים, בלי לחץ, בנחת. כי רק ברוגע אוכל להגיע למטרה המובטחת.
אני עושה צעד אחד,
ואחריו באים רבים.
והדלת, כבר לא מפחידה, אני מחזיקה בידית, נושמת נשימה עמוקה. התחושה, כבר לא שחורה, והפרצופים כבר לא מאיימים. כולם בעדי, תומכים, מבינים.
ידי מחליקה על הידית, אבל אני לא מוותרת. ואז, לפני שאתחרט אני נכנסת.
מצמצתי בעיני בחוזקה. הוא היה כל כך לבן. לא ככה דמיינתי את המשרד. משום מה תמיד דמיינתי אותו שחור וקודר. אני כנראה קוראת יותר מדי ספרים. לכל אורך החדר עמדה שידה ענקית שהופתעתי שלא קרסה מרוב התיקיות והקלסרים הכבדים שנחו עליה. במרכז החדר עמד שולחן עץ רגיל וסביבו שלושה כיסאות. שנים היו מאוכלסים. בכיסא מהודר מראה ישבה 'המגלה'- כן, יש מקצוע כזה- ובכיסא השני ישבה אישה שלא העזתי להביט בה.
"תהילה! כמה נחמד שהצטרפת אלינו. חוסר ההחלטיות שלך בפעמים הקודמות גרמה לנו לאי נוחות במשרד." אמרה המגלה.
אני לא אוהבת אותה, החלטתי.
"אז בואי נעבור על הדברים" יישרה המגלה את משקפיה המרובעים. היא הציגה בפני תיקייה שעד עתה נחה על השולחן. "זה התיק האישי שלך. כתוב שאת כבר בת תשע עשרה וחצי? באמת חיכית הרבה מאוד זמן." היא הביטה בי. לא הזזתי שריר. עדיין סירבתי להביט באישה המבוגרת שישבה בכיסא השני.
זאת אמא שלי, ניסיתי לעכל. אבל למה רק היא הגיעה? איפה אבא?
"לא היית אפילו קצת סקרנית לגלות מי הם הוריך? אני כשהגעתי לגיל שמונה עשרה רצתי למשרד!" ניסתה להוציא ממני תגובה. "ולמה את עמדת? תשבי, תשבי!"
לא ישבתי.
האישה המבוגרת השמיעה כחכוח גרון- עדיין סירבתי לחשוב עליה כעל אמא שלי.
"אה! ושכחתי להציג לך את חברתנו פה!" המגלה כאילו נזכרה בה.
אל תציגי אותה. אם תציגי אותה אני אתפרץ עליה. אל תציגי אותה צרחו מחשבותי.
"תכירי את קארן – הדודה שלך." המשיכה המגלה בדבריה.
בדיוק. חשבתי. רגע. מה??? דודה שלי? אז… איפה אמא ואבא?
"לא איתנו." אמרה קארן. רק אז קלטתי שאת השאלה האחרונה לא חשבתי אלא אמרתי.
"מה… מה זאת אומרת?" גמגמתי. דמיינתי הרבה תרחישים אפשריים עם כניסתי למשרד אבל תרחיש כזה לא עלה בדמיוני.
הבטתי בקארן- היה לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות מלאות חמלה. הן אמרו את מה שלא אמרה במילים.
"את יכולה לתת לנו רגע?" שאלה קארן את המגלה. המגלה הנהנה בהשתתפות והשאירה אותנו לבד. קארן נעמדה.
"את כל כך גדלת" עיניה של קארן התמלאו דמעות. "אם היו כאן הם היו גאים בך ."
הרגשתי שעיני מתמלאות דמעות ומצמצתי בחוזקה. לא התכוונתי לתת להן לצאת.
"אז הם לא עזבו אותי?"
"עזבו! נועה ואיתן בחיים לא היו עושים את זה."
"אז ככה קראו להם?" שאלתי בסקרנות. פתאום הרגשתי שאני מתגעגעת להורים לי. הצטערתי שהם לא כאן לראות אותי.
"כן. הם היו מאוד דומים לך. קיבלת את השיער הבלונדיני של אמא שלך ואת עיני השקד של אביך. הם היו אנשים טובים" היא התישבה. נראה שכל המעמד היה קשה לה לא פחות משהיה קשה לי.
"איך…?" לא הצלחתי להמשיך את השאלה. אבל קארן הבינה בדיוק מה התכוונתי לשאול.
"הוריך הכירו במחתרת. זה היה מסוכן. היינו צעירים וקלי דעת. באמת חשבנו שאנחנו חזקים להניע שינוי. לא הסכמנו לקבל את המציאות הקיימת, לעזוב את התינוקות הקטנים. עשינו הכל כדי לשנות את החוק. חלקנו פעלו בגלוי- פנו לאנשים בכנסת, ערכו מחאות- ואחרים הלכו עם איתן ונועה שפעלו בסתר. הוריך היו פעילים מאוד, ואחרי שאמך נכנסה להריון, הם הפכו לקיצונים הרבה יותר. אחרי שאת נולדת הם החזיקו אותך איתם במחבוא, אבל אחרי ההפצצה של בית הנבחרים הם נתפסו ואותך העבירו לבית הילדים. המרד דוכא ומאז נותק איתם הקשר והם לא חזרו. אני יודעת שאכזבתי את אמך. אכזבתי אותך. אני מצטערת. אני מבקשת שתמחלי לי. הם אנשים מאד חזקים, תאמיני לי" היא סיימה ועיניה הפצירו שאסלח לה.
הרגשתי מחנק בגרון. כל הכעס ששמרתי בלבי כמו התנדפו פתאום התחלפו בצער עמוק. הרגשתי גאה בהורים שלי. הם לא נטשו אותי. הם רצו בי. נלחמו בשבילי.
נעמדתי זקופה וידעתי שאני לא לבד. יש עוד כמוני שרוצים מציאות אחרת. מציאות שבה הורים מקלחים את ילדיהם ולוקחים אותם לגינה. מציאות שבה ההורים מחבקים את הילד כשקר לו בלילה ומלטפים אותו כשהוא חולה.
אני חייבת לסיים את מה שההורים שלי התחילו. לראשונה בחיי, אני יודעת מה אני צריכה לעשות ואני לא מפחדת.
אני עומדת מול מראה. אותה מראה אבל לא אותה השתקפות.
ההשתקפות שניבטת אלי היא חדשה, ואני אוהבת אותה.
ההשתקפות שניבטת אלי לא מפחדת, היא חזקה. והכי חשוב, היא לא חוששת להביע דעה.
הזמן הוא דבר מעגלי, ועם לא נלמד מטעויות העבר ועם לא נלמד לגבש דעה משל עצמנו אנחנו נחזור אחורה, ולא נתקדם. בכל דור צריך לפחות אדם אחד שידע לעשות את הדבר הנכון. ידריך את האומה למחוזות שלא חלמו להגיע. ואני מוכנה להיות האדם הזה. אחרי שמצאתי את הנחמה שלי, אני רוצה לעזור לאחרים למצוא את שלהם. אני חזקה, לא מפחדת משינויים ומוכנה לאתגרים. הדרך רחוקה מלהיות קלה. אבל למזלי, אני לא מפחדת מקושי. כבר לא.
