המריונטה/ תמר שפירא

"אני מצטערת, ג'ן. אבל אנחנו חייבות להיפרד." אמר קול דקיק של ילדה.

הרגשתי קור מתכת על ערפי, חוצבת דרך עורי וחדרת את בשרי.

שדה הראיה שלי החשיך, ונדמתי.

שמעתי נקישה קלה, ופקחתי את עיני. ישבתי על כיסא משרדי בחדר מואר. מולי היה שולחן ומאחוריו עוד כיסא. על הקיר הייתה תמונה של אדם מוצק בעל שיער בהיר ועיניים כחולות חודרות.

הדלת נפתחה, והאיש בתמונה נכנס לחדר.

"בוקר טוב, מר דריין." אמרתי בקול אטום.

"בוקר טוב גם לך, מריאן." הוא השיב בחיוך. "את מוכנה למופע הערב?"

"לחלוטין."

"זה מצוין. כמה כרטיסים מחרנו?"

"ארבע מאות."

"נפלא!" הוא קרא. "תעלי על הבמה. אנחנו מתחילים."

הווילון הכבד עלה, חושף אותי מאחוריו. החוטים השקופים נמתחו, וידי התרוממו מעל לראשי. החלתי לקפץ על הבמה בקלילות, חצאיתי מתנופפת סביבי, ידי נשלחות הלאה בחינניות.

זה תמיד היה החלק האהוב עלי.

"זהו סיפורם של נסיכה צעירה שהוטלה עליה קללה, ועל הנסיך שאהב אותה." אמר איש יפה תואר שעלה על הבמה. "זהו סיפורו של אגם הברבורים."

מעולם לא הייתי צריכה לדאוג שאפול.

אני מריונטה, וחיי הם חסרי דאגות. אני אף פעם לא צריכה לפחד מטעויות. אני לא צריכה לדאוג לתדמית שלי, לכלכלה שלי או לכל דבר אחר. מפעיל הבובות דואג לזה. הוא יודע מה טוב לי, ואני נשארת חפשיה. כל מה שאני צריכה לעשות הוא להיאחז בחוטים.

היד שלי נשלחה קדימה, האצבעות מתפתלות בדרמטיות. החוט נמתח מעט יותר, ואז קרה הדבר היחיד שכן הייתי צריכה לפחד ממנו.

החוט נקרע.

המפתח הקטן על ערפי הסתובב, ושמעתי קול זר, אך מוכר במידה בלתי מוסברת.

"ג'ן! רוצה לשמוע מה למדתי היום בבית הספר?"

"ג'ן! תראי מה מצאתי בגינה!"

"ג'ן, גם לך הציקו בבית הספר כשהיית ילדה?"

"אני מצטערת, ג'ן. אבל אנחנו חייבות להיפרד."

"לא!"

קמתי על רגליי. מר דריין כרע לידי, מנסה נואשות לחבר את החוט בחזרה למוט ההפעלה.

הקהל החל לצעוק.

"זו בובה!"

"רמאי!"

"תחזיר לי את הכסף שלי!"

"מה דריין…" אמרתי.

הוא הרים את ראשו ונרתע לאחור.

"האם אתה… עשית טעות?"

"ל- לא." הוא גמגם. "אני מפעיל הבובות הגדול! אני שולט בך! אני אף פעם לא עושה טעויות!"

"שיקרת לי." אמרתי. "אתה אמרת שאתה אף פעם לא טועה. ובכל זאת, מתחת את החוט יותר מדי. אולי עדיף שאמצא אדון אחר."

"לא!" הוא צעק. "את שייכת לי! הילדה ההיא מכרה לי אותך!"

"ובכל זאת, לא יכולת לשמור עלי." אמרתי. "אני עוזבת. בהצלחה עם המופע שלך."

"לא! אני לא אתן לך!" הוא תפס בחוט הכרוך על צווארי. החוט הסתבך במפתח שבעורפי, ואז נמתח ונקרע, מפיל את המפתח.

הכול חזר אלי.

"אני מצטערת, באמת." אמרה קייטי במעמקי זכרוני, כשסובבה את המפתח שעל ערפי. "אבל אמא אמרה שאם לא נתן אותך למפעיל הבובות, הוא ייקח אותך בעצמו וישרוף אותך." היא עצרה. "אני לא רוצה שתשרפי. אבל… אולי תאהבי לרקוד?"

"אתה איימת עליה." אמרתי.

"מ… מה?" מר דריין שאל בתדהמה. "את זוכרת אותה?"

"כן, אני זוכרת אותה, ואני יודעת מי אתה, מפעיל הבובות. אתה רוצח, גנב ורמאי. אבל אני יודעת גם מי אני. שמי הוא ג'ן, לא מריאן, ואני לא שייכת לך."

"אני… אני אקדם אותך! אני אכפיל את השכר שלך!" צעק בייאוש.

"לא, תודה." אמרתי והפניתי לו את גבי.

"אני מוכן לתת לך הכול… ובכל זאת את מסרבת?"

"כן, מפעיל הבובות. אני עומדת לחפש את מי שבאמת אכפת לה ממני. כל חיי מישהו אחר בחר בשבילי. הגיע הזמן שאבחר בעצמי." עצרתי. "אני כבר לא מריונטה."

ירדתי מהבמה ויצאתי מהאולם, משאירה את מר דריין בידי הקהל הזועם.

סוף סוף, נזכרתי בעבר שלי. החלומות שלי נהיו פתאום הגיוניים. הבנתי סוף סוף מיהי הילדה בעלת השיער השחור כעורב שהופיעה בדמיוני, וחייכה אלי בחיוכה הקטן והמאיר.

היה קשה לחשוב שהיא כנראה כבר לא איתי. היינו כל כך עניות… והיא מעולם לא הייתה חזקה במיוחד.

פניתי לכיוון הנמל. לא רציתי להישאר כאן. העיר הזאת עוררה יותר מדי רגשות כואבים.

שלמתי לספן עבור נסיעה אחת לאירופה, וקיוויתי שהכאב יתפוגג עם הזמן.

'את חייבת לפצות על כך, ג'ן.' חשבתי. 'את חייבת לעשות משהו כדי להנציח את קייטי. כדי להראות לה שאכפת לך.'

לא ידעתי מה היא הייתה רוצה שאעשה. אבל הייתי חייבת לעשות משהו. אני חייבת למלא את מקומה.

"ברוכים הבאים לבריטניה!" קרא רב החובל. מיהרתי לצאת מחדרי ולרדת מהספינה.

סוף סוף, הבנתי מה עלי לעשות.

קייטי תמיד הייתה רגישה לאנשים חלשים, למרות שהיא בעצמה מעולם לא הייתה בריאה במיוחד. אבל הבנתי מה היא הייתה רוצה שאעשה.

אני הולכת לבקר חולים.

פניתי אל בית החולים הקטן ביותר בלונדון. כולם צריכים תמיכה, לא משנה אם יכלו לשלם על בית חולים מהודר או לא.

נכנסתי לבית החולים ופניתי לקבלה. אמרתי לפקידה שבאתי לבקר חולים. היא אמרה לי לחכות עד שתאמר לי באיזה חדר אני יכולה לעבור.

התיישבתי על ספסל בחדר ההמתנה. ילדה שחורת שיער התיישבה על ידי.

"קייטי?"

היא הרימה את מבטה אלי. זו לא הייתה קייטי, כמובן.

"אני מצטערת." אמרתי. "את מזכירה לי מישהי שהכרתי לפני הרבה זמן."

היא הביטה בי בעניין. "קוראים לי מריה גודמן. איך קוראים לך?"

"ג'ן." עניתי.

היא המשיכה לנעוץ בי מבטים. "את מריונטה, נכון?" שאלה לבסוף.

קפאתי.

היא הציצה בגבי. "כן, את ללא ספק בובה." קבעה.

'איזו טיפשה אני! למה לא כיסיתי את חור המנעול?'

"תמיד רציתי לראות מריונטה." היא אמרה. "אמא שלי ספרה לי על המריונטה שהיא הכירה כשהיא הייתה בגילי. גם אני הייתי רוצה אחת."

"את יודעת שכל המריונטות שייכות עכשיו למפעיל הבובות, נכון?" שאלתי אותה.

"גם את?"

לא עניתי.

"למה את פה, בעצם?" היא שאלה.

"באתי לבקר חולים." עניתי.

היא קפצה בהתלהבות. "אווו! אולי תוכלי לבוא לבקר את אמא שלי?"

"אני לא יודעת אם זה…"

הילדה תפסה בידי וצעדה אל עבר הדלפק. "היא יכולה לבוא לבקר את אמא שלי?! היא שאלה את הפקידה.

"בואי נראה…" אמרה הפקידה. "באיזה חדר אמא שלך?"

"368." אמרה מריה.

הפקידה הביטה במחשב שלה. "נראה שכן. אם אמא שלך מרגישה בסדר."

"אני משוכנעת שהיא בסדר." אמרה מריה והתחילה להצעיד אותי במסדרונות.

כשהגענו לדלת 368, היא פתחה אותה במהירות וקראה: "אמא! באו לבקר אותך!"

קול נשי השיב: "אז שיבואו פנימה!"

התקדמתי ונעמדתי ליד מיטת האישה. היא הייתה בשנות השלושים לחייה, ובכל זאת שיערה היה לבן כמעט לחלוטין, ועורה בהיר וחולני.

"שלום לך." אמרתי. "קוראים לי ג'ן. יש משהו שאת צריכה?"

"אה, למעשה…" היא עצרה. "רגע, ג'ן?"

נמלאתי תקווה לרגע. אולי…

"זו אני, ליה!"

ניסיתי להיזכר. "ליה… החברה הכי טובה של קייטי מבית הספר, נכון?"

"כן!" קראה ליה. "חשבתי שמפעיל הבובות לקח אותך. רגע… איפה החוטים שלך?"

"אני כבר לא מריונטה." אמרתי. "החוטים שלי נקרעו."

היא נראתה מתרשמת. "לא חשבתי שמריונטה כלשהי תשתחרר אי פעם מהעל. לא ידעתי אם זה בכלל אפשרי."

"אני חושבת שאני הראשונה." אמרתי. "אבל תעזבי את זה עכשיו! את יודעת איפה קייטי גרה?"

עיניה התעצבו. "אני מצטערת, ג'ן… היא לא איתנו כבר שלוש שנים."

"מה?" שאלתי, לא מאמינה.

"קצת אחרי שאמא שלה נפטרה, המחלה שלה החמירה. חודשיים אחר כך, היא הלכה לעולמה." אמרה ליה בעצב. "היא קבורה באנזק סמטרי."

"והמשפחה שלה?! שאלתי בייאוש.

"היא מעולם לא התחתנה." אמרה ליה. "היא אמרה שהיא לא יכולה להתחתן בלי שתנכחי בחתונתה."

"אה…" אמרתי בעצב.

"היא הייתה נאמנה. בבקשה, תבקרי בקברה היום. תמסרי לה שאני אוהבת אותה."

"אני… אני אעשה את זה." אמרתי לה, מתפללת שהייתי מסוגלת לבכות.

"תודה לך." היא אמרה בחיוך, ואז הביטה על בתה. "מריה, את יכולה לצאת לדקה?"

מריה הנהנה ויצאה מהחדר.

"אני… אני נחלשת. אני לא אוכל להמשיך ככה."

"ליה…"

"תבטיחי לי, ג'ן… כשאני אמות, תדאגי למריה. תגני עליה."

"את לא תמותי." אמרתי. "את תוכלי לשמור עליה בעצמך."

היא חייכה בעצב. "אני חוששת שאת טועה, ג'ן. המחלה הזאת רק מדרדרת. אני לא אשרוד אותה. אני רק צריכה שתבטיחי לי שמריה תהיה בטוחה, ואז אוכל להירגע."

"א… אני מבטיחה." אמרתי.

"תודה." היא אמרה.

יצאתי מהחדר.

הקבר היה מעוצב בפשטות. כל מה שנכתב עליו הוא:

פ"נ

קייטי מורגן

2050-2027

היא תמיד הייתה צנועה. אבל פשוט כאב לי לדעת שאף אחד לא יבין איזו נשמה מדהימה אבדה לנו.

"שלום, קייטי." אמרתי. "ר… רציתי לומר שאני אוהבת אותך, ושאני מצטערת שהייתי חייבת לעזוב אותך. אני מצטערת שלא התחתנת בגללי. אני מצטערת שלא הייתי שם כשהיית צריכה אותי." עצרתי. "ליה מוסרת שהיא אוהבת אותך. וש… היא תפגוש אותך בקרוב." שאפתי אוויר. "אבל אל תדאגי. אני אשמור על מריה, כמו ששמרתי עלייך כשהיית צעירה. ואני אמשיך את דרכייך עד שגם אני אעלם מהעולם הזה, אם אי פעם זה יקרה."

חייכתי אל הקבר בעצב. "אני אוהבת אותך מאוד, קייטי."

למחרת בבוקר, חזרתי אל בית החולים. בקשתי מהפקידה לבקר את ליה. היא אמרה לי שאני לא יכולה לבקר אותה, כי היא מתכוננת לניתוח חשוב. אז ישבתי על הספסל. אחרי שעה, מריה התיישבה לידי.

"הם אומרים שהמצב של אמא מדרדר." היא אמרה.

"אל תדאגי, מריה. היא תהיה בסדר." שנאתי את עצמי על ששיקרתי לה, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לומר לה את האמת, שאמה עמדה למות, ושאני, המריונטה שהיא בקושי מכירה, עומדת לאמץ אותה.

לא יכולתי לספר לה את זה.

"את משקרת, נכון?"

הבטתי בה בהפתעה.

"אני יודעת שאמא גוססת. אני יודעת את זה כבר חודשיים. למרות שהיא מנסה להסתיר את זה." היא אמרה. "אני מניחה שאת עומדת להיות האמא החורגת שלי?"

הנהנתי.

היא סקרה אותי במבטה. "ובכן… אני מניחה שזה בסדר."

ידעתי שהיא אומרת את זה כדי להרגיע את עצמה. הבטתי בעיניה ומשכתי אותה לחיבוק.

"את לא צריכה להעמיד פנים." לחשתי.

לאחר שבוע, הבשורה הגיעה.

מיהרתי אל בית החולים כדי להיפרד ממנה. היא חייכה – חיוך ששבר את לבי.

"תזכרי את ההבטחה שלך." אמרה לי, ואז פנתה אל מריה. "אני מצטערת, חמודה שלי. את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?"

עיניה של מריה היו מלאות בדמעות, והיא חבקה את אמה.

"תהיי חזקה." היא אמרה, ועצמה את עיניה לעד.

ההלוויה הייתה קצרה, קטנה ועצובה. חבקתי את מריה, ושנאתי את עצמי על כך שלא יכולתי לבכות.

בתום ההלוויה, מריה התיישבה על יד הקבר ומלמלה משהו. לא שמעתי הכול, אלא רק משפט אחד: "גם אני אוהבת אותך, אמא."

הבטתי אל הקבר שלידו. קברה של קייטי. "רציתי לומר לך משהו, קייטי. אני יודעת שתמיד רצית שאחיה באמת. אז רציתי לספר לך. השתחררתי מהעל שלי." נוזל זלג על לחיי. טבלתי בו את אצבעי ולא האמנתי למראה עיני. דמעה.

"אני כבר לא מריונטה, קייטי. אני בחיים."

עד כמה אהבת את היצירה?