הנעם שהייתה (מחכה) / יעל כהן

"לא שוב" מלמלה לעצמה נעם כשקמה בבהלה. "רק לא שוב".

השעון שעל התנור הראה שהשעה 2:56 ונעם נשמה לרווחה, היא עצרה את החלום בזמן. היא כבר לא תחזור לישון, החליטה, מספיק סיוטים ללילה אחד.

כבר כמעט שנה שהסיוטים מאותו לילה נורא רודפים אותה בשנתה. גורמים לה לקפוא בדיוק כפי שקפאה אז, גורמים לה לרעוד כאילו היא עדיין בסמטה הקרה ההיא בירושלים ולא בחדרה הקטן בתל- אביב.

נעם הוציאה את היין מהמקרר. היא תזדקק לו.

מתי כל זה קרה? חשבה נעם לעצמה בעודה מוזגת את היין. איך בתוך כמה חודשים הנעם שהכירה עם השאיפות, החלומות והאמונה התחלפה במי שהיא עכשיו. איך השאיפות התחלפו במרירות החלומות בסיוטים והאמונה בפגיעות.

"מספיק!" אמרה, מספיק חזק בשביל להוציא את עצמה מהמחשבות. היום יום חדש, היום סוף סוף תתחיל את העבודה החדשה ותתמנה למורה מן המניין. בדיוק כפי שאימה רצתה שתהיה.

נעם נכנסה למקלחת ונתנה למים החמים לשטוף ממנה את ריח האלכוהול שנבע מגופה. בעודה מתקלחת נזכרה בחיוך בפגישתה עם המנהל, כיצד ניסה לשכנע אותה בחיוך שזה לא עוד סתם בית ספר, שכאן רק המורים המובחרים מלמדים. נעם חייכה אך ראתה בעיניו שהוא משקר. הרי איזה בית ספר מובחר יקבל מחנכת צעירה ללא תואר או ניסיון? לא משנה חשבה. העיקר שהתקבלה. מעניין מה אימה הייתה אומרת אם הייתה יודעת שהלכה ללמד בבית ספר חילוני. כנראה הייתה מחבקת אותה ואומרת שהעיקר שהיא עושה את מה שהיא אוהבת ולא משנה באיזה סוג של חברה. אביה כמובן לא היה אומר זאת אבל לנעם זה לא היה אכפת.

היא הריצה בראשה את שיחת הפתיחה שתכננה לתלמידים בזמן שהכינה לעצמה קפה, סידרה לעצמה את התיק, נעלה את הדלת ויצאה החוצה. האוטובוס הראה עיכוב של רבע שעה אבל לנעם לא היה אכפת. סבלנות יש לה בשפע ובדיוק בגלל זה יצאה מוקדם.

נעם עלתה על קו 39 וירדה ברחוב עמינדב. היא נזכרה בשעשוע שכשחיפשה בית ספר ללמד בו ראתה הרבה בתי ספר גדולים ונחשבים ובניהם בית הספר לאומנויות שבדיוק חיפש מורה למשחק ונעם, שאהבה משחק בכל ליבה וחלמה בילדותה על עבודה במקום כזה התלבטה לאן ללכת אך ברגע שראתה את שמו של הרחוב בו בית הספר ניב נמצא מיד החליטה שזה הבית ספר שבו תלמד. אימה בוודאי הייתה צוחקת מהאירוניה וגם את נעם שעשעה העובדה שתלמד ברחוב עם שם זהה לשם של האדם שאביה- ניב, ייעד לה.

כרגיל המחשבה על אימה החזירה אותה לאותו לילה. אך לא סתם היא עברה את התהליך הזה. נעם סוף סוף האמינה למה שדנה, הפסיכולוגית שלה, ניסתה להחדיר לה במשך כמעט שנה: אימה הייתה רוצה שהיא תמשיך הלאה, בדיוק כפי שניב המשיך.

היא נכנסה לחדר מורים, חזרה בראשה בפעם האחרונה על מילות הפתיחה שלה ונכנסה לכיתה. לפניה התרוצצו 30 ילדים נרגשים שחיכו, לא פחות ממנה ליום הראשון של הלימודים. מסיבות אחרות כמובן, הזכירה נעם לעצמה כשהילדים נעמדו ליד השולחנות והיא הוראתה להם לשבת, אף ילד בכיתה ג' לא מחכה ללמוד, הם רק רוצים לפגוש שוב את חבריהם לכיתה וכרגע היא, נעם, מפריעה להם לעשות זאת.

"בוקר טוב" אמרה נעם לכיתה, "שמי נעם, אך לצערי אתם מחויבים לקרוא לי המורה" קולה של נעם התנשא בחלל השקט "הייתי רוצה שנפתח בסבב שמות קצר כדי שאוכל להכיר אותכם" אמרה.

"אוף! למה תמיד חייבים להתחיל בסבב שמות" קרא פתאום אחד התלמידים "זה שאת יודעת את השם שלנו לא אומר שאת מכירה אותנו" הכריז ברקע קולותיהם הצוחקים של הילדים.

"מה שמך?" שאלה נעם, "עמית" ענה הילד בחשש מה. "ובכן עמית, אומנם אני מכירה רק את שמך אבל כבר אני יודעת שבעתידך תוכל להיות בדחן מצוין" אמרה נעם.

ילדי הכיתה שציפו מן הסתם לדבר נזיפה הופתעו מדבריה של נעם והחלו מיד לצחוק.

"לי קוראים שירה ואני רוצה להיות ארכיאולוגית!" הכריזה לפתע ילדה שמנמנה עם פרצוף מעט ביישן וחיוך גדול. "ובכן" אמרה נעם, "אני בטוחה שאת יכולה לעשות זאת!" כמעט בין רגע התמלאה הכיתה במין מקהלה שמחה שרק ילדים קטנים יכולים לגרום לה. נעם חייכה והקשיבה. "כולם שמעו את מה שדניאל אמר?" שאלה. לפתע הכיתה התמלאה מין שקט מביך, התלמידים הבינו שמרוב התלהבות ורצון להגיד את דבריהם שכחו גם להקשיב לשאר חברי הכיתה. "דניאל רוצה לחזור על דברך?" נעם פנתה לילד הרזה והנמוך שישב ליד שירה. "אמרתי שקוראים לי דניאל" לחש דניאל בקול כה חלש שבקושי הצליחו לשמוע. "ומה תרצה לעשות כשתהיה גדול?" ,שאלה נעם, "אני ארצה להיות אסטרונאוט" אמר דניאל בקול רם יותר מקודם וחייך שראה שאף אחד לא צוחק עליו. "המורה אפשר בבקשה לדבר?" ביקש אחד מהילדים "כן כמובן" אמרה נעם, "אין צורך לבקש אלא רק להרים את היד ואני אתן לך מיד את רשות הדיבור" הילד הרים את היד "כן אתה שם" אמרה נעם והצביעה עליו, "אם רק תוכל להגיד את שמך אני אשמח". "קוראים לי רועי ואני גם רוצה להיות אסטרונאוט!" נעם חייכה "משמח לשמוע!" אמרה ונתנה את רשות הדיבור לילד לידו.

עד סוף היום (שהתקצר כיוון שזהו היום הראשון) הספיקה נעם להכיר את כל התלמידים שלה וחזרה הביתה מאושרת מאי פעם. וודאי אימה הייתה גאה בה חשבה שנכנסה לדירה הקטנה והחשוכה. מיד החלו לחזור המחשבות ותחושת העצבות שבה כאילו הייתה שם תמיד וחיכתה שתבחין בה.

נעם נאנחה והתיישבה על הספה. היום היה היום המאושר ביותר שלה מאז אותו לילה אז איך יכול להיות שברגע אחד חזרה להרגיש אומללה כל כך? היא הוציאה את בקבוק היין מהמקרר. נשאר מספיק יין לכוס גדולה אחת והיא מזגה לעצמה בעודה ממלמלת את ברכת הגפן. אומנם שבת היא כבר לא שומרת אבל יש הרגלים שקשה להיפטר מהם. היא הדליקה את הטלוויזיה הקטנה שלה והקשיבה לחדשות שדיווחו על רעידת האדמה בטורקיה. למרות שהמגישים טענו שרעידת האדמה הורגשה בתל אביב נעם לא הרגישה כלום. למעשה נעם לא הרגישה כלום מלבד עצב וכעס כבר תקופה ארוכה. בדמיונותיה הייתה כמין בובה שרצף קבוע של שגרה מנהל אותה אך נעם ידעה שלא תוכל להמשיך כך, בסופו של דבר הסוללה תיגמר והיא תתמוטט. כל לילה התעוררה לפנות בוקר מסיוטים וזה כמובן רק בימים שהצליחה להעיר את עצמה (בימים רבים אחרים הרגישה תקועה בסיוט וקמה רק אחר הצהריים), התמלאה במחשבות ומיד שתתה עד לאובדן חושים, הקיאה הכל, התקלחה, ראתה חדשות, חזרה לישון וקמה ליום חדש. בימי שישי הייתה הולכת לפגישה עם דנה אבל מעבר לזה לא יצאה ולא תכננה לצאת מהבית. עד היום. היום סוף סוף הרגישה שנעם הישנה חזרה. שוב גילתה סבלנות ושובבות בצורה שהקרינה החוצה והשפיעה על כל הכיתה. אך מצב הרוח הטוב הזה לא השפיע כמובן זמן רב וברגע שחזרה לביתה המחשבות חזרו אף הם. קולה של דנה זמזם במחשבותיה של נעם וטען כי שינוי לא קורה בבת אחת והיא עשתה היום צעד משמעותי לכיוונו. נעם רצתה להאמין לה אך בסתר ליבה ידעה שכל עוד הכעס שלה כלפי אביה, ניב, משפיע עליה ככה היא לעולם לא תוכל לחזור להיות הנעם שהייתה.

 

 

 

זה התחיל כמו כל הסיוטים. נעם עמדה בסמטה בלי יכולת לזוז, לדבר או לנשום.

הרוח הקרה שייחודית לירושלים גרמה לה לצמרמורת בכל הגוף למרות בגדיה הארוכים והצנועים. היא רצתה לבכות אך משום מה לא הייתה מסוגלת.

"תצאי מזה, תצאי מזה" לחשה נעם הישנה לזאת שבחלום, "תנסי לזוז".

הלילה זה עבד, החלום התחלף ועבר ליום החתונה של ניב. הפעם נעם הייתה מסוגלת לזוז. היא צעקה על אביה בדיוק כמו אז ועכשיו נעם הישנה לא ניסתה לעצור אותה.  מגיע לו לחטוף צעקות, חשבה, מגיע לו יותר מזה.

החלום שוב התחלף והגיע לסצנה האחרונה, זאת שלנעם היה הכי קשה לחלום, הכי קשה לצפות. בעיקר אחרי החתונה. היא עמדה ליד הקבר של אימה מיררת בבכי וחבוקה בזרועותיו של אביה. כבר אז ידעת? חשבה בכעס נעם הישנה, כבר אז תכננת את החתונה? כמובן שנעם הישנה לא יכלה לשאול זאת. היא הצטערה שלא ידעה על דבר החתונה עוד קודם, היא בוודאי לא הייתה מחבקת אותו.

 

 

כבר שבועיים חלפו מאז אותו חלום. שבועיים שבמהלכם הספיקה נעם להיפגש עם כל הורי התלמידים ולהתחבב על כולם. היא בדיוק חזרה הביתה אחרי שיעור חינוך מעניין במיוחד שהעבירה ותכננה כיצד לעלות את הנושא שוב בשיעור הבא שפתאום נשמעה דפיקה בדלת. נעם הופתעה. מאז שעברה דירה אף אדם למעט השכנה הסקרנית שגרה מול ביתה לא בא לבקר אותה. היא ניגשה לפתוח את הדלת. בכניסה עמד גבר גבוה בערך בגילה עם עיניים כחולות גדולות וקמטים בצידי העיניים שהראו שהוא מרבה לצחוק. נעם זיהתה אותו. זה היה עמינדב, הבן של החבר הכי טוב של ניב והבחור שניב רצה שתינשא לו. הוא באמת גבר נאה, חשבה נעם לעצמה, כמה חבל שזה לא הסתדר. "מה אתה עושה פה?" שאלה נעם "איך ידעת למצוא אותי?" עמינדב היסס לרגע ואז אמר: "אני יכול להיכנס? יש משהו שאת צריכה לדעת" נעם הנהנה, עמינדב נכנס לדירה הקטנה ולרגע קט נעם ראתה אותו מביט לעבר בקבוק היין ופניו שהעידו על חשש התמלאו בעצב. גם הוא, כמוה לא ציפה שתשתנה עד כדי כך.

עמינדב התיישב על הספה הרעועה ושלף מכתב ישן מכיסו. "ניב הביא לי את זה כדי שאני אראה לך, הוא אומר שהגיע הזמן שתדעי את האמת על החתונה".

נעם לא האמינה למשמע אוזניה, לא מספיק שהוא התחתן עם החברה הכי טובה של אמא שלו חודשיים לאחר שנפטרה בלי שום התראה מוקדמת הוא גם שולח את עמינדב שיגלה איפה היא גרה בשביל להביא לה מכתב שאמור להסביר את המעשה?

"איך אתה מעז לעזור לו?" נעם צעקה על עמינדב "אתה היית איתי שהודיעו לי על המוות של אמא שלי, היית כשקפאתי בסמטה ההיא וגם היית כשהתעלפתי ונלקחתי לבית החולים, אתה בעצמך קראת למדא ולמרות כל זאת אתה עוזר לאבא שלי שבשנייה שהיא נפטרה התחתן עם מישהי אחרת? אתה לא מתבייש?" נעם נשמה נשימה עמוקה נזכרת בדבריה של דנה "אני מבקשת שתצא מפה" אמרה בנימה רגועה יותר. עמינדב היה המום מפרץ הרגשות שנעם הפגינה אך הוא ידע שלא משנה מה את המכתב הזה היא חייבת לקרוא. הוא נשם נשימה עמוקה ואמר: "זה מכתב שאמא שלך כתבה".      "אם הוא כל כך חשוב תקריא אותו" אמרה נעם שעדיין כעסה אך גם נהייתה סקרנית.    "כרצונך" אמר עמינדב והקריא:

ניב היקר

ידוע לי שבקרוב מאוד כבר לא אהיה בין החיים. המחלה הזאת קשה מידי ואת שלי בעולם עשיתי לפני 19 שנה בדיוק שלמרות כל הרופאים שטענו אחרת הצלחתי להביא לעולם את נעם.

נעם היא כל עולמי ואני עוזבת בידיעה שהיא עומדת לעבור מסע לא פשוט אך עם זאת, אני מאמינה בלב שלם שיש לה את הכוחות לעבור אותו.

לפני חמש שנים הכרתי את רותי, אישה בגילי שבעלה נפטר בדיוק שתכננו להקים משפחה. ליבי יצא אליה והחלטתי שאם אמות לא אתן לך, ניב, להישאר לבד וגם לא לרותי. בקשתי האחרונה אליך היא להתחתן עם רותי. בטוחה אני שיום יבוא ותוכלו להיות משפחה מאושרת ביחד עם נעם. כמובן שעד אז נעם תתמודד עם אתגרים רבים, כאב רב ואף סבל אבל בטוחה אני שאין זה אלא ניסיון שה' שלח לה בידיעה שהיא יכולה לצלוח אותו.

בקשה נוספת לי אליך, תן לנעם לעבור את המסע לבד. זוכרת אני איך בגיל 18 חוויתי את המסע לחיפוש משמעות ואני יודעת שלא הייתי מצליחה לסיים אותו לעולם אם הייתי נעזרת בסביבה שלי ומחקה את הסובבים אותי. מבקשת אני ממך להשגיח עליה שבטוחה היא ולאחר שתראה שהגיעה למקום בריא ושלם עם עצמה תיתן לה את המכתב.

שלך, שרית.

כעבור שנה

בשעה 8:00 נעם התעוררה בדירה בל אביב ערנית מתמיד. היום זה היום הגדול קלטה לפתע ומייד גל של שמחה מהולה בחרדה הציף אותה. היא התארגנה בזריזות כשנשמעה דפיקה בדלת. נעם פתחה את הדלת לרותי הנרגשת שעמדה עם זר פרחים עצום וחיבקה אותה חיבוק גדול. "איפה אבא?" שאלה נעם "הוא עם עמינדב" אמרה רותי "הוא יפגוש אותנו כבר שם". דפיקה נוספת נשמעה בדלת ושלוש נשים נכנסו עם השמלה, עם איפור ועם כמות כה גדולה של מוצרים לשיער שנעם התקשתה לדמיין שהראש שלה יצליח להכיל חצי מהם. כעבור שעתיים נעם כבר הייתה מוכנה. הן יצאו לרכב המקושט שעמד בחוץ ונסעו לעבר גן האירועים. היא נזכרה בחיוך איך בתכנון החתונה היא ועמינדב תכננו כל פרט מגן האירועים עד לסידור הפרחים הכי קטן. היה להם הרבה חילוקי דעות אבל על דבר אחד הסכימו מיד- החתונה תתקיים בשעות הבוקר שתלמידיה של נעם יוכלו להגיע. כאשר הן הגיעו רותי אחזה את ידה ויחד הן יצאו מהרכב. מיד, קבוצה גדולה של ילדים רצה לעבר נעם וחיבקה אותה.

נעם המרוגשת חיבקה את כל הילדים, אפילו את עמית השובב שהיה קצת  נבוך ולחשה לשירה באוזן "את מוכנה?" שירה הנהנה וחייכה חיוך גדול. היא בהחלט מתאימה לתפקיד השושבינה חשבה לעצמה נעם. לפתע ידיים גדולות כיסו את פנייה, "הוא עובר פה" לחש קולה של אביה באוזנה "אסור להסתכל!" כשהוריד ממנה את הידיים נעם הסתובבה ונתנה לו חיבוק גדול אין מאושרת ממנה על המסע שעברה. כן, הוא היה קשה אבל בסופו של דבר היא יוצאת ממנו עם משפחה, תלמידים ובעל. אומנם אמא לא איתי פה בגופה חשבה נעם לעצמה אבל היא תמיד תהיה אצלי בלב.

הגיעה רגע החופה ובדרך אליה נעם הבחינה במשפחתו של עמינדב ששלחה לה חיוך מעודד, בתלמידיה שמחאו כפיים, בשירה, שביחד עם אחייניתו של עמינדב פיזרה פרחים על השטיח אך ברגע שהבחינה בעמינדב שכחה מהכל. הוא עמד שם עם חליפה כחולה בצבע עיניו וחיוך גדול ונעם לא האמינה שעזבה אותו רק לפני שנה וחצי בגלל שהיה קרוב לאביה. היא צעדה לעברו וכשהגיע רגע שבירת הכוס נעם הביטה ברותי הבוכה והבינה שיש לה עוד אמא.

עד כמה אהבת את היצירה?