עוד פעם עלמה חלמה על האיש עם השיער החום והעיניים הירוקות, הוא מחזיק תינוקת ועלמה לא ידעה מאיפה הוא מוכר לה, היא התעוררה והחליטה לצייר אותו.
לעלמה היה זיכרון צילומי אז היא זכרה כל פרט קטן, והיא הייתה גם ציירת מוכשרת.
היא סיימה לצייר והלכה לראות אם ההורים שלה עדיין ערים. הם ישנו, אז היא החליטה לא להעיר אותם ולשאול אותם בבוקר.
היא הלכה בחזרה למיטה שלה וניסתה לחזור לישון אבל היא לא הצליחה. היא התהפכה מצד לצד כמה שעות עד שבסוף היא נרדמה.
"עלמה בוקר טוב" אמרה אימה "בוקר טוב קומי כבר, למה את לא קמה? מתי הלכת לישון אתמול?" שאלה אימה, לפתע אימה ראתה את הציור שציירה אתמול של האיש שחלמה עליו "מה זה?? מתי ציירת את זה" שאלה אימה "אתמול, למה?" עלמה אמרה " אה כן, רציתי לשאול אותך אם את מכירה אותו? אני כל הזמן חולמת על האיש הזה". אימה הסתכלה על הציור ונבהלה "אמא מה קרה?" שאלה עלמה "את מכירה אותו?" אימה לקחה את הציור ובאה לצאת מהחדר ואז אמרה "תישארי כאן, על תצאי מהחדר!" עלמה לא הבינה מה קרה, וכמובן שלא הקשיבה לאימה והלכה להקשיב למה שהוריה שוחחו.
היא שמעה את ההורים שלה מתווכחים "ששש, תדבר בשקט שעלמה לא תשמע" אימה אמרה, "אני חושב שצריך לספר לה" אמר אביה "לא, היא עדיין קטנה" אמרה אימה "היא בת 11, היא מספיק גדולה כדי לדעת" אמר אביה "היא עדיין קטנה בשבילי, אני לא מוכנה לספר לה" אמרה אימה, עלמה לא הבינה על מה הם מדברים אז היא החליטה לשאול "מה אני אמורה לדעת? מה אתם מסתירים ממני?" שאלה עלמה "אמרתי לך לא לצאת מהחדר" אמרה לה אימה בכעס "זה לא משנה עכשיו כי אנחנו צריכים לספר לך משהו" אמר אביה "לא אנחנו לא" אמרה אימה בכעס ותקעה מבט כועס על אביה. בחיים עלמה לא ראתה את הוריה מתווכחים ככה, זה היה לה מוזר מאוד. "דיי, תספרו לי מה אתם מסתרים ממני" אמרה עלמה בכעס. היא לא יכלה יותר לעצור את הדמעות, והיא התחילה לבכות מרוב לחץ, אימה באה לחבק אותה ואביה הצטרף, "דיי חמודה שלי על תבכי הכול טוב, בבוא הזמן נספר לך" אמרה אימה "אני חושב שאפשר לספר לה עכשיו, היא מספיק גדולה בשביל לדעת את זה" אמר אביה. אימה תקעה לו מרפק ואמרה "לא, כשהיא תהיה מוכנה נספר לה.
עלמה עלתה לחדר ולא הבינה מה הוריה מסתירים ממנה והיא השתגעה מהמחשבה שההורים שלה מסתירים ממנה משהו חשוב.
היא הלכה לבית ספר וכל היום הייתה מתוסכלת. היא החליטה לחקור את מה שהוריה מסתירים ממנה.
היא חזרה לביתה והוריה עדיין היו בעבודה ועלתה לעליית גג, היא חיפשה וחיפשה משהו שיכול לתת לה רמז.
ואז היא מצאה ארגז עם השם שלה "עלמה" והחליטה לפתוח אותו. בתוך היה רק שמיכה ודפים, היא לקחה את הדפים והחליטה לקרוא אותם, היא הייתה בהלם ממה שהיה כתוב שם.
פתאום היא הרגישה ידיים על הכתפיים שלה ומרוב בהלה היא העיפה את הדפים וראתה שזה היה רק הוריה והיא הרגישה הקלה, אבל פתאום נזכרה במה שהיה כתוב בדף וצעקה על הוריה "למה לא אמרתם לי שאני מאומצת" היא התחילה לבכות.
עלמה והוריה ישבו על הספה ואימה התחילה לספר:
"זה קרה ביום חורפי אחד, ישבנו לאוכל מרק חם ופתאום שמענו דפיקה בדלת הלכנו לפתוח את הדלת וראינו תינוקת ומכתב אז הכנסנו אותך לביתנו וקראנו את המכתב, וזה המכתב. אימה הביאה לה מכתב, ובמכתב היה כתוב:
מר וגברת ג'ונסון היקרים!
זאת הבת שלנו, נשמח שתטפלו בה.
עד שנחזור לקחת אותה
תודה רבה! משפחת כהן השכנים ממול
"זהו?" אמרה עלמה היא הייתה בהלם
"כן" אמר אביה "ועד היום הם לא באו לקחת אותך"
"אנחנו לא יודעים יותר מזה" אמרה אימה "הלכנו לדפוק בדלת של משפחתך אבל כבר היו שם דיירים חדשים ושאלנו אותם אם הם יודעים מה קרה למשפחת כהן והם אמרו שהם לא יודעים כלום והם רק קנו את הבית "למה לא סיפרתם לי כלום עד עכשיו?" שאלה עלמה. "לא יודעת, חיכיתי לזמן הנכון ואף פעם לא הרגשתי שהוא מגיע" אמרה אימה.
"וזהו, אתם לא יודעם יותר כלום?" שאלה עוד פעם עלמה "אנחנו רק יודעים שהם היו אנשים מקסימים ואף פעם לא הבנו למה הם השאירו אתך ככה אבל אנחנו מאמינים שהייתה להם סיבה טובה" אמר אביה.
באותו לילה עלמה חלמה על המשפחה שלה על כמה שהם אהבו אותה, ולא הבינה למה הם השאירו אותה ככה מחוץ לדלת של השכנים והחליטה שמהיום היא תחקור מה קרה להם ולמה הם השאירו אותה להוריה המאמצים, והיא לא תפסיק עד שתגלה.
תגובה אחת
אני מתה על עלמה