" אבל אם אני הולכת על זה, זה צריך להיות ברצינות." חשבתי, "בכל זאת גם בעלי לא בבית…" "אני חייבת להגיע להחלטה…
אני מסוגלת?, כן. כן! אני חייבת להיות מסוגלת, בכל זאת, אני זאת שהצעתי לעצמי!"
כן.
טוב את השלב הזה שנקרא "תמר, את חייבת להחליט" עברתי בהצלחה. אני שלמה עם עצמי. החלטתי.
"השלב הבא לא פחות קשה והוא נקרא " יעלה, בבקשה!" יעלה ביתי בת ה14 לא תסכים בקלות כל כך… וצורי-אליה הקטן? הוא פוחד מזרים לאחרונה…
הם חייבים להסכים!, יש לי הרגשה שאני מוכרחה לעשות זאת, הרגשה בלתי מוסברת, משהו פנימי.."
21:30 בערב. יעלה חוזרת ומסדרת את מדף הספרים. הוא מסודר כבר מזמן. ספר אנגלית עובר להיות ראשון בשורה, מתמטיקה אחרון, מדעים באמצע. בכלל כבר אין צורך לסדר, היא פשוט חסרת מנוחה. משהו מפריע לה.
כן, היא יודעת מה. זאת אמא.
"אמא נראית לי מאוד מהורהרת לאחרונה. אני חייבת לעזור יותר. בכלל, מהתחלת המלחמה אני מאוד משתדלת."
"זה לא מספיק. אמא צריכה אותי! אני הבת הגדולה, לא מספיקות לה הדאגות לאבא? אני צריכה אומץ לשאול אותה. אנחנו צריכות לדבר. אני מרגישה את זה. וההרהור הזה, החדש, כמו ענן על פניה. קרה משהו. לא לאבא, משהו אחר, היא חושבת על משהו. חושבת חזק. מאוד חזק."
תמר כבר רוצה להיכנס לישון. עוד יום עבר. וגם הוא, כמו קודמיו, היה מתיש. אפילו הרבה. היא אומרת לעצמה:
"זה נכון שיעלה משתדלת, משתדלת מאוד אפילו. אני צריכה להודות שיש לי את הילדה הנפלאה הזו. אבל העובדה שידידיה בצבא, מקשה. נכון שתמיד הוא היה בישיבה בשעות הצהרים, אך בכל זאת…" היא נכנסת לחדר, מחליפה לנעלי בית. ורואה פתק מקופל מונח על מיטתה. מתיישבת וקוראת."
אמא!
כותבת לך אחרי אין ספור מחשבות,
מחשבות שבהם נאבקתי בעצמי, חשבתי עלייך. אמא אהובה שלי.
חשבתי וקצת דאגתי, וראיתי שאת חושבת על משהו שלא מרפה ממך.
משהו גדול.
ושהוא איך שהוא קשור אלי, ואת מתלבטת אם לשתף אותי.
אני אנסה לקבל אותו בקלות.
תשתפי אותי אמא! ותדעי שאני כל כך מעריכה! שלך, יעלה.
"אוי, אוי יעלה ילדתי האהובה!, אינך יודעת כמה דמעות הזלתי בעודי קוראת את מכתבך.
כמה את ילדה רגישה ובוגרת. כמה אכפתית ושימת לב יש בך!, כן אני אשתף אותך ילדתי הגדולה."
בוקר. יעלה התעוררה משנתה לפני הזמן בו רגילה לקום בכל בוקר.
היא מסתכלת בשעונה ושמחה לגלות שהיום תוכל לעזור לאמא יותר בבוקר ואולי אפילו לקחת את נעם ורועי לגן.
" בוקר טוב!" יעלה התעוררה מהרהוריה. ונגשה מיד ליישם את שרצתה.
" יעלולה, תוכלי בבקשה להעיר את נטע?"
"כן!" עניתי. למרות שזאת המשימה הכי קשה בבוקר. את נטע אפילו טרקטור לא יעיר…
המשימה שנתנה לי אמא לקחה הפעם רבע שעה בלבד(!). שמחתי שהצלחתי במשימתי הראשונה להיום.
"יעלה" שמעתי את קולה של אמי, "כן" עניתי. "אשמח שתישארי היום בבוקר בבית, אנחנו צריכות לדבר" אמרה אמא וקרצה קריצה רבת משמעות.. " עכשיו אשמח שתארגני את נועם, רועי וצוראליק ליציאה."
"בשמחה" עניתי, וכבר ניגשתי לקרוא לילדים שהיו מפוזרים בכל רחבי הבית.
לאחר כארבעים דקות כבר הייתי בבית מכינה לעצמי קפה טעים. לאחר שלוש דקות, אמא נכנסה למטבח. היא הכינה גם לעצמה קפה והתיישבנו על הספה בסלון.
"אהמ אהמ", כחכה אמא בגרונה, "אז ככה, חשבתי שאולי אהה כלומר אמרתי לעצמי ש… ש..שיש משפחות שלא עלינו אביהם נהרג בקרבות. אז אמרתי לעצמי שאולי אנחנו- בתור משפחה שמחה וגדולה יכולים לעשות משהו כדי להקל על אחת המשפחות האלה, ולצערנו יש הרבה כאלה."
"אז… אז מה חשבת?"
"עלה לי רעיון, אך את צריכה להקשיב לי עד הסוף, חשבתי, שאולי נחליט שאנחנו 'מאמצים' משפחה, כלומר ניצור קשר עם משפחה שאבא שלהם נהרג, ונעודד, נפגש, ונתן תמיכה גדולה לאישה ולילדים. כמובן שנשתדל שהמשפחה תהייה פחות או יותר בגילאי הילדים שלנו."
"אני.. אבל.. זאת אומרת.."
" זה יהיה מאתגר, אבל אני חושבת שאנחנו יכולים אפילו ללמוד מזה הרבה מאוד, את חושבת שתהיי מסוגלת?"
לא יודעת, בכל זאת זה להכניס למשפחתנו עוד משפחה חדשה…"
"נכון, זה מאוד דורש…"
"אני, אני חושבת שכן."
"יעלה, אני גאה בך!" אמרה חבקה אותי, וכך יצאה מהסלון והשאירה אותי מהורהרת.
-"מה?? למה אמרתי שכן?, למה הסכמתי בכזאת קלות? למה הכנסתי את עצמי לדבר הזה? וחוץ מזה, לא כשאבא שלנו בבית! ובכלל, מי אמר שאני יתחבר לבת שתהייה בגילי אם תהייה אחת כזאת??"
-"אם אמא מסוגלת- גם אני יכולה!, וחוץ מזה בטח גם לאמא זה יעשה טוב… תהיה לה אוזן קשבת שתבין אותה מאוד…"
נעמדתי בתקיפות, "אני מסכימה, ואני אצטרך ללמוד לחיות עם זה."
***
ישבנו נרגשות בחדרה היפה והעדין של הילה, הילה מוללה באצבעות ידה חתיכת נייר.
"הילה, אני לא מאמינה! כבר עברו ארבעה וחצי חודשים מהיום ההוא שאימא שלי הסבירה לי את הרעיון הזה, והנה אתם- כלומר משפחת מיכאלי באתם לגור כאן- לידנו!"
"כן.., הנה, אני לומדת אתך, אחי בניה עם יאיר, אחותי הדר- עם נטע, דביר- עם נועם, אורי- עם רועי, ועוז עם צורי אליה! ממש מדהים!" אמרה ועזבה את חתיכת הנייר מידה. הבנתי שהיא נרגשת לא פחות ממני.
"הילה, את צודקת לגמרי, את יודעת, תמיד חלמתי שתהייה לי חברה טובה כמוך כדי לספר לה את כל מה שעובר עלי…" עניתי.
הייתה שתיקה קטנה ואז אמרה הילה: "יעלה, עכשיו אני הולכת לספר לך משהו שאף פעם לא דמייני שאספר למישהו…" נדרכתי..
"לפני שאבא שלי ז"ל יצא מהבית לעזה, הוא קרא לי לחדר ונתן לי שקית עם משהו. התפלאתי ולא הבנתי מה יש בשקית, אך אבא הסביר."
התפלאתי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהילה דברה על אביה, וראיתי שקשה לה לדבר.
"בשקית היה ספר. ואבא סיפר לי את סיפורו של הספר, ואותו, אני אספר לך עכשיו."
"סבא רבא שלי כלומר סבא של אבי ז"ל, נולד במוסקבה שברוסיה, וליהודים היה אסור להראות קשר ליהדות. סבא של אבי נלחם בכל הכוח על כל בדיל של קודש. באותם ימים חי לו יהודי צדיק שהיה חולה מאוד, אך לפני שהיה חולה התחיל לכתוב ספר קודש. לאיש היה בן אחד. האיש החולה הבין שהוא עומד למות ולכן החליט לכתוב מהר עוד ספר- כך שיצא שכתב שני ספרים, הספרים היו יפים במיוחד. צריך לציין שבאותם ימים לא היתה אפשרות ליהודים להדפיס ספר ובטח לא ספר קודש. כשבוע לאחר סיום כתיבת הספר השני נפטר היהודי הצדיק ובנו ידע על קיומו של הספר השני אך חיפש אותו רבות, ולא מצא. כשסבא של אבי ז"ל היה יום אחד בבית החולים בו עבד (שזה הוא גם בית החולים בו נפטר הצדיק) הוא מצא את הספר השני ונדהם מחכמתו של מחבר הספר. הוא ניסה בכל כוחו לאתר של מי הספר אך לא יכל לפרסם זאת מכיוון שידע שאם יגלו אותו עם ספר כזה- הוא יוצא להורג או יוגלה לסיביר. וכך נשאר הספר אצלו.
לפני שסבא של אבי נפטר הוא נתן את הספר לאבא ז"ל, וכך הגיע הספר לידי אבי. בשמחת תורה, לפני שאבא יצא… הוא… הוא סיפר לי את סיפורו של הספר ו… ובקש שאשמור עליו בשבילו. אמרה הילה חנוקה מדמעות, ואז אחרי שאבא נהרג בקרב, הבנתי למה הוא נתן לי אותו. ואני הבטחתי לעצמי שאנסה לעשות כל מאמץ כדי לגלות מישהו ממשפחתו של מחבר הספר, בשביל אבא!", סיימה ובעיניה דמעות.
"וואו הילה, איזה סיפור יפה! התרגשתי, יהיה מסקרן לגלות בעצמינו מי חיבר את הספר!, בואי ונספר את הסיפור הזה לאמא שלי, היא מאוד אוהבת סיפורים כאלה בגלל שסבא שלי מצד אבא נולד ברוסיה, וגם לו יש סיפורים מהתקופה, כשהיינו קטנים אבא סיפר לנו אותם לפני השינה…"
"יעלה, על תעופי רחוק, אנחנו סך הכל ילדות בנות 14!" ענתה לי הילה בהגיון.
"את צודקת… אבל הילה! איפה הסקרנות הבוערת שלך? אנחנו ביחד- מסוגלות להכל!!", הכרזתי.
כשניגשנו אל אמי, היא הייתה עסוקה בהכנת ארוחת ערב לילדים, ולא יכלה להתפנות אלינו, קבענו שנדבר בערב.
בינתיים, יצאנו אני והילה למכולת כדי לקנות כמה מצרכים שהיו חסרים בבתים של כל אחת מאתנו. כשחזרנו, הבית היה מלא המולה וצחוק, גם באותו יום, כמו רבים אחרים, משפחת מיכאלי אכלו יחד אתנו ארוחת ערב. פעם זה הפריע לי, ובאחת הפעמים אמא שלי שמה לב לכך, ודברה איתי הרבה זמן, ובסופו של דבר הבנתי, וקבלתי. מאז, אמא משתדלת לומר לי לפני שהיא מזמינה אותם, אך הפעם כנראה לא הספיקה. הסתכלתי על אמא, ראיתי בעיניה דמעה, וחיבוק בשבילי. אחר כך היא שאלה אותי אם ראיתי אותו, במקום לענות, פשוט נתתי לה חיבוק גדול גדול.
***
בערב, גוללנו את סיפורנו בפני אמא, אמא החווירה.
נבהלתי, שאלתי אותה מה קרה?
היא ענתה:" הסיפור הזה מעט מוכר לי, רק בכיוון ההפוך…"
לא הבנתי, "מה זאת אומרת בכיוון ההפוך?" שאלתי, הסתכלתי על הילה והבנתי שהיא בניגוד אלי, הבינה.
היתה שתיקה, הבנתי… "זאת אומרת.., כלומר התכוונת… ש… "
"חמודות, כלום לא בטוח" אמרה אמא. אבל אני הרגשתי שזה כן קשור, ושזה יתחבר איך שהוא.
"הילה!" קריאה קטעה את שיחתנו, היה זה דביר, אחיה של הילה. " אמא אמרה שתבואי הביתה!" קרא.
"טוב, הילוש, אל תתני לזה לא לתת לך לישון" אמרתי. "ובעזרת ה' נדבר על כך מחר בלי נדר". נפרדנו מהילה והלכנו לעיסוקנו, אני הכנתי לעצמי אוכל ואמא הרדימה את הילדים, כשעברתי ליד חדרם שמעתי שיחה בין אמא לנועם ורועי, ונעצרתי.
"אמא מתי אבא כבר יחזור מהמלחמה?, שאל נועם. "אמא, לאבא שלנו לא יקרה כלום במלחמה, נכון?, כי הוא צדיק וה' שומר עליו!" הוסיף רועי.
"גם אבא של מיכאלי היה צדיק וה' שמר עליו, אמרה אמא, אבל ה' החליט שהוא ייהרג, ואיננו יודעים למה, זה עצוב לנו. אבל אנחנו יודעים שזה מה שה' החליט לעשות, ואנחנו מקבלים זאת באהבה. ובעזרת ה' לאבא שלנו לא יקרה דבר, אל תדאג." הוסיפה ועיניה נוצצות מדמעות.
למחרת בבוקר הלכנו, אני והילה יחד לבית הספר, ודברנו על מה שאולי גילינו אתמול.
"את יודעת הילה, יש לי הרגשה שזה נכון" אמרתי.
"את באמת חושבת שאימא שלך מכירה מישהו ממשפחתו של הצדיק?" שאלה הילה.
"כן", עניתי, וגם אני לא הבנתי מאיפה הביטחון הזה שלי. " אבל בשביל לברר את העניין, צריך לדבר עם אמא שלי." אמרתי.
כל אותו היום לא היינו מרוכזות בלימודים, המורה למתמטיקה העירה לי שלוש פעמים באותו שיעור, בשיעור אנגלית, בו אני מצטיינת, לא עניתי אפילו תשובה אחת, והמחנכת קראה לי אחרי הלימודים ושאלה אם קרה משהו… גם הילה לא הייתה מרוכזת כלל, כל אותו היום שתקה ולא אמרה מילה חוץ ממה שהייתה חייבת. בדרך הביתה שתקנו והיינו עסוקות כל אחת במחשבותיה. לבסוף נפרדנו, ואז אמרתי להילה, "תבואי היום!" ונכנסתי לביתי.
בערב, ישבנו אני אמא והילה ודברנו.
"אמא, פתחתי, ממי שמעת את הסיפור הזה?"
"מ.. מאבא" ענתה אמא. הסתכלתי על הילה, היא התכווצה. אמא סיפרה: "קצת אחרי שהתחתנו, אבא סיפר לי על סבא שלו, שהיה אדם צדיק, וסיפר לי על שני ספרים שהסב כתב ושמיד לאחר סיום כתיבת הספר השני, הסב נפטר. ושאת הספר השני אביו לא מצא, ומחפש אותו עד היום."
"זה יכול להתקשר מצוין עם הסיפור שלנו" אמרה הילה. "הסב זהו הצדיק ואביו של אבא שלך, יעלה, הוא הבן." הסבירה.
"רק צריך לוודא ששני הסיפורים התרחשו באותו מקום, ושלספרים היה אותו שם…" אמרתי אני.
"זה לא כל כך פשוט, את מי נשאל?" שאלה אמא.
"קודם כל, אני יבדוק איך קוראים לספר שנמצא אצלי, אמרה הילה. ואפשר לשאול את… את.. את אבא שלכם איך קראו לספרים." ראיתי איך קשה להילה לדבר על אבא שלי, בעוד אצלה הנושא רגיש..
"אבל זו בעיה, איך נשאל את אבא? הקשתה אמא, הרי הוא לא כל הזמן יכול לדבר אתנו, וכשיכול, הוא מיד מתקשר."
"ננסה להתקשר פעם אחת, ואם לא יענה נחכה שיתקשר" הצעתי.
"רעיון מצוין! קראה אמא, רק חבל שרוב הסיכויים אבא לא יענה…"
"אנחנו נעשה את השתדלותנו. מתי נתקשר?, היום?" שאלה הילה.
"אפשר, אמרה אמא. יעלה, הביאי לי בבקשה את הטלפון" הבאתי לאמא את הטלפון והתקשרנו. אבא כמובן לא ענה.
"חבל, אמרה אמא. ובדיוק הטלפון צלצל, על הצג נראה מספרו של אבא.
"אבא התקשר!, אבא התקשר!" התרגשתי. אמא ענתה לטלפון.
"שלום! קראה בהתרגשות, ידידיה מה שלומך?", היא ואבא דברו בשקט. ואז אמא התחילה לדבר בנושא.
"רציתי לברר משהו בקשר לסיפור ההוא על…" וכאן אמא גוללה בפני אבא את מה ששמעה מהילה. "אז רצינו לשאול האם אתה יודע איפה התרחש הסיפור ואיך קראו לספרים… נראה היה שאבא ענה, "מה? כן! בסדר גמור… אה, לראשון קראו "אור התורה" ולשני "תורה באור"? בסדר, אעדכן… מה?? וואו איזה יופי!! מחכים לך!!" ואמא ניתקה.
"אבא מגיע מחר הביתה!! קראה אמא, והוא אמר שהסיפור התרחש במוסקבה, כמו שהילה אמרה"
"יששש!!! קראתי, סוף סוף!! כל כך התגעגעתי!!"
כל אותו הזמן הילה הסתכלה עלינו מהצד אך פתאום פתח את פיה.
"השם של הספר תואם!" אמרה הילה בשקט.
"מחר נחגוג עם חזרתו של אבא, כמובן שאתם מוזמנים, ואז ניתן לאבא את הספר. הוא מאוד ישמח!!" אמרה אמא. וכך נפרדנו.
למחרת בערב חגגנו עם משפחת מיכאלי, אבא קיבל את הספר מהילה ושניהם היו נרגשים. אבא דיבר, קרא כמה דברי תורה מהספר, אכלנו ורקדנו. ולבסוף אמרה הילה בפנים מלאות דמעות, "קיימתי את הצוואה של אבא בשבילי, ואת ההבטחה שלי בשבילו"
תגובה אחת
סיפור מהמם איך שהצלחת לבטא את כל זה במילים גאה בך!!!
אפילו שלא קראתי את הסיפור שלך(: