הרחוב ריק לחלוטין. אור השמש של בין הערביים חודר בין הבניינים וגורם לקרקע להראות כמו נהר של דם. כל החנויות נטושות. אני שומע מנגינה רכה מתנגנת במרחק.
אני נכנס לבר ולוקח בקבוק בירה מהמקרר. אני לא טורח לשלם. בין כה וכה המוכר ימות בקרוב.
אני צועד לבדי בסמטה אדומה כדם, שואף את המראה המפליא של רחוב ריק. ביום רגיל, המקום מלא כל כך באנשים שבקושי ניתן לראות חצי מטר קדימה, קריאות הרוכלים מהדהדות כל כך שעור התוף פועם שעות אחרי שעוזבים. היום, אין פה אף אדם מלבדי. הדממה כל כך מוחלטת, אפילו הציפורים לא מצייצות. הצלילים היחידים שאני שומע הם קולות הדם הגואה באוזניי והמוזיקה הנשמעת במרחק. כעת היא מעט יותר חזקה משהייתה לפני כן.
אני נכנס לבניין סמוך, בית חולים שננטש על כל עובדיו. אני מטפס לגג ומתיישב על המעקה, בוחן את העיר ממבט ציפור. אני תוהה למה לחכות.
לפני כשבוע קיבלנו את החדשות. הן נמסרו כאילו מדובר בעניין פעוט, אבל לרוב האנשים זה שינה הכול.
הידיעה שבתוך שבוע בדיוק, העולם יגיע אל סופו וכולנו נמות.
אני כנראה האדם היחיד שהידיעה הזאת לא הממה אותו. אני כנראה האדם היחיד שבשבילו, זה לא שינה דבר.
אני פותח את הבקבוק שגנבתי ולוגם ארוכות מהמשקה האלכוהולי. אני מביט אל הקרקע, עשרים קומות מתחתיי. המוזיקה נשמעת כעת כאילו היא מתנגנת בתוך בית החולים.
עזבתי את הבית בגיל שש עשרה. בחמש השנים שעברו מאז, לא יצרתי קשר עם משפחתי אפילו פעם אחת. לא שיחת טלפון, לא הודעה, אפילו לא 'מזל טוב' כשמלאו לי שני עשורים. לא אכפת להם ממני, והאם אפשר להאשים אותם? מי ירצה להיקשר לכישלון כמוני? אני עצמי מתפלל שאמות.
אני נאנח. המנגינה נשמעת כעת כאילו היא מתנגנת ממש מאחורי. אבל אין אף אחד על המרפסת חוץ ממני.
אני נעמד על המעקה ומביט מטה. העולם עומד להיחרב מחר, ואני אמות ואשכח. אני לא רואה סיבה לחכות. אני נשען מעט קדימה ומחכה שהרוח תתפוס בי ותמשוך אותי אל מעבר למעקה. המנגינה מתחזקת עוד קצת.
אני מרגיש משיכה חזקה בצווארוני ונופל על המרפסת. ראשי פועם מעצמת המכה. אני מרים את מבטי ורואה אדם מעט מבוגר ממני עומד מעלי. הוא היה חיוור, כאילו ראה רוח רפאים. הוא צועק משהו, אבל אני בקושי שומע אותו מעל למוזיקה הרועמת כעת באוזניי.
"אתה משוגע?!" הוא צועק. "זה מסוכן!"
אני בוהה בפניו לרגע. הוא נראה לי מוכר במעורפל…
נערתי את ראשי. מי זה בכלל? למה הוא חושב שהוא יכול לקבוע מה אעשה עם חיי? ומה אכפת לו בכלל? אני נעמד באנקה. המוזיקה הולמת באוזניי בטונים שלא ידעתי שאפשריים.
"אני יודע מה אתה חושב." הוא אומר ומושיט לי יד. "העולם יחרב מחר, אז למה לי לחכות? נכון?"
אני מהנהן באטיות.
"אז אתה טועה. בגדול." הוא אומר בפשטות.
אני בוחן אותו. אני משוכנע שראיתי אותו פעם בעבר. "למה אתה חושב שאתה יכול לקבוע בשבילי?" אני שואל לבסוף. המוזיקה אפילו יותר חזקה עכשיו.
הוא מתיישב על המעקה. "אם אתה כל כך רוצה למות, למה חיכית עד עכשיו?"
"אני… פחדתי." אני עונה באטיות. "אבל עכשיו אני אמות בכל מקרה, אז זה לא משנה. אני רק אחסוך מעצמי את ההמתנה."
הוא נושף במורת רוח. "תסלח לי על הבוטות, אבל מה שאמרת עכשיו הוא שטויות מוחלטות."
אני קופא מההלם. "מ- מה?"
"תתעורר!" הוא נעמד וצועק עלי. "העולם ייחרב מחר? איזו מן טענה זאת? כל יום העולם עלול להיחרב, ואתה יודע את זה! זה שעכשיו הסיכוי לזה טיפה גדול יותר, לא אומר שאתה צריך לזרוק את החיים שלך! מי יודע? אולי החישובים טועים? אולי העולם ימשיך עוד כמה שעות, ואתה תוותר על זמן יקר בשביל כלום? אתה לא יכול לחזות את העתיד, אז האפשרות היחידה שלך היא להישאר ולחיות אותו!"
אני בוהה בו. מילותיו כל כך חזקות, כל כך חכמות, וכל כך מנוגדות לכל מה שהאמנתי בו אי פעם.
המוזיקה מתחזקת עוד מעט. אני מתחיל לזהות מילים בין התווים, מילים של שיר ערש שאימי נהגה לשיר לי כשהייתי קטן. דמעה זולגת על לחיי, מעירה אותי מקיפאוני.
"מי אתה?" אני לוחש חרש.
הוא מחייך, אבל לא עונה לשאלתי. "הנה עצה – כשאתה מתעורר, תגיד שלום לאדם הראשון שאתה פוגש. זה יעשה לשניכם את היום."
"מה?" אני שואל. המוזיקה מתחזקת משמעותית. אני מרגיש משיכה חזקה בעורפי, והעולם מתמוטט מנגד עיני.
אני מתעורר במיטתי. הצלילים המעצבנים של השעון המעורר שלי ממלאים את החדר. אני קם באטיות, נזכר בתאריך. במשמעות שלו. העולם יחרב מחר.
ואני נזכר בחלומי.
מבטי נופל על השידה. עליה מונחים שני חפצים, שתכננתי להשתמש בהם היום בפעם האחרונה. אבל אני חושב שלא אעשה את זה בסוף.
אני קם ממיטתי ומרים את החפץ הראשון. דף נייר קטן, עליו נכתבה כותרת באותיות מסולסלות: "להתראות". אני מביט בכותרת לשנייה, ואז קורע את המכתב לחתיכות שמתפזרות בחלל החדר.
אני מסתכל בחפץ השני. הצד הפרקטי של המעשה שתכננתי לבצע היום. אני מתמלא סלידה רק מהרעיון.
אני מרים את הסכין מהשידה ומחזיר אותו למקומו במטבח.
אני לובש במהירות את מעילי ופונה אל דלת היציאה. אני יודע מה עלי לעשות היום.
תגובה אחת
אפל, אבל מדהים. עוד בבקשה!