הפגישה / אלינור גדג'

פרולוג:

יעל:

היא הלכה בשביל הגישה המוביל לבית הקפה, הרוח הקרירית חלפה והיא הדקה את מעילה. היא בדיוק חזרה מהפסיכולוג שאצלו בילתה את רוב זמנה.

עבר יותר מדי זמן…..יותר מדי, אם תיכנס עכשיו יכול להיות שרק תיזכור עוד דברים רעים, היא בקושי האמינה שבפגישת מחזור של התיכון היא פגשה אותם שוב…..לבסוף אזרה את האומץ ופתחה את הדלת לבית הקפה.

שיר:

היא בדיוק השכיבה את ביתה לישון ככה שהבייביסיטר לא יצתרך לעשות זאת.

" אני אחזור עוד כמה שעות בסדר?" היא שאלה את הבייביסיטר שהביטה בפליאה בביתה. " כן אין לך מה לדאוג גברת שיר" אמרה וחייכה אליה שיר חייכה בחזרה והביטה בשעון, 20:08, אוי לא היא תאחר! היא הזהירה את הבייביסיטרית מה לעשות במקרה שהילדה תתעורר, ורצה לעבר המונית שהמתינה לה מעבר למעבר חציה. היא הרגישה מתוחה ועצבנית למרות שמתי שנזכרה באיתי היא נמסה, היא נזכרה איך לפני שנים הם היו ביחד והוא אהב אותה והגן עליה….אבל כל זה היה בעבר! תתרכזי בהווה שיר! היא גערה בעצמה ויצאה מהמונית לכיוון בית הקפה.

איתי:

הוא ביקש מהמנהל הבסיס לפקח על היחידה בזמן שלקח חופש, המנהל הסכים מיד ואמר לו לבלות יותר עם בנו. הוא כמובן ינהן ורץ הביתה לראות את הנסיך שלו, אימו טיפלה בילדו יותר ממנו והוא התבייש בכך אבל היה לו קשה מדי, מאז מוות אישתו יש הרגשה שהוא לא חי, רק עם בנו הוא שמח וחי. לפני שבוע שהלך לפגישת מחזור של התיכון שבחיים לא חשב שיילך, הוא פגש אותם שוב, את חבריו לתיכון, הוא שמח והתרגש אבל היחידה שנחרד לראות הייתה שיר – חברתו לשעבר, הוא קיווה שילך טוב בפגישה שלהם ושאחרי זה לא יתראו יותר אי פעם!

גיימס- יעקוב:

הוא מיהר היום במיוחד לתל אביב לכן ישר אחרי ערבית לא חזר הביתה לברך את אישתו ב"לילה טוב", אלה זינק לטנדר שלו ומהיר בכביש לכיוון תל אביב לא לפני שברך תפילת הדרך, כמובן.

דרור:

הוא היה אמור לחזור באותו הערב לביתו שבנו – יורק. אבל הטיסה התבטלה והוא מצא את עצמו בפגישת מחזור של התיכון, הוא לא האמין למראה עיניו – חבריו לתיכון השתנו כל כך והתבגרו מאוד!  כולם מכובדים ובעבודות טובות.. והוא לא! זה תיסכל אותו וגם שימח אותו שהם המשיכו בחיים מאז התאונה…………אבל יעל השתנתה הכי הרבה לדעתו, היא שתקה! דבר שבחיים לא עשתה שהם היו בתיכון. בטח התאונה גם השפיעה עליה אבל פחות חמור מאשר עליו, כמובן שזאת רק דעתו.

עכשיו אחרי שבוע שהסתובב בישראל משעמום לחכות לפגישה, הוא יתרגש ושמח לראות אותם שוב, כל מה שיכל לעשות עכשיו, שעמד מחוץ לבית הקפה בהיתרגשות זה לפתוח את הדלת ולפגוש את חבריו שהשתנו כל כך מאז התיכון………

אליאנה:

אחרי שעתיים שלמות שלא זזה ממקומה מעל הזכוכית מגדלת, בניסיון לראות עם התאים ישתנו עם הטמפרטורה. היא היתייאשה ויצאה מהמעבדה, היא הדליקה סיגריה להשתחרר קצת ושפתחה את הטלפון לראות את ההודעות שקיבלה ביממה האחרונה, היא נחרדה, היא שחכה לגמרי מהפגישה היום!! היא רצה למעבדה ולקחה את תיקה, טסה בחזרה לכיוון היציאה וזינקה למכוניתה היוקרתית. עכשיו שהגיעה מול בית הקפה חששה מאוד, היא עדין הייתה בחלוק המעבדה שלה, והריחה נורא היות שכבר כמה ימים לא התקלחה, אבל אז נזכרה בכל מה שעברו ביחד, אין סיכוי שהם ישפטו אותה לפי איך שהיא נראת עכשיו. היא חייכה לעצמה ופתחה את דלת המכונית. מתקדמת לכיוון בית הקפה.

עומר:

רוב היום בילה עם מזכירו האישי בחנויות תכשיטים הוא מתרגש כל כך שהוא הולך להתחתן עם אהבת חייו! כסף זה לא מה שחסר לו אז הוא לא הביט במחיר שמצא את הטבעת המבריקה ויפיפיה, היא תראה מדהים על אצבעה הוא חשב לעצמו בריגוש. המזכיר שילם על הטבעת בזמן שהוא הביט מהופנט בטבעת.         "אדוני הפגישה עם חבריך עוד כמה דקות, להסיע אותך?" שאל מזכירו, עומר שהביט מהופנט בטבעת הינהן בפליאה הוא לא האמין ששכח דבר חשוב כל כך. עכשיו שעמד מול בית הקפה חשש לרגע אך זה נעלם כלא היה ברגע ששמע צחוק מבפנים, והוא פתח את הדלת לראות את חבריו לתיכון….

הפגישה:

דרור הגיע ראשון לבית הקפה הוא הזמין שולחן ל7 אנשים והתיישב לבדו. אחרי כמה דקות שבהן הזמין קפה, רעש פעמון הדלת צילצל ואיתי נכנס הם חיבקו אחד את השני בשמחה, " מה שלומך?" שאל איתי " בסדר, מה איתך?" השיב דרור, איתי הנהן בראשו, כמחוה לבסדר. דרור לא האמין שלמרות שעברו 10 שנים הוא עדין מזהה שאיתי משקר. איתי הזמין גם קפה ובדיוק שהגיע הקפה, פעמון הדלת צילצל שוב ויעל ניכנסה לבית קפה. היא השתנתה הרבה- בזה גם איתי וגם דרור הבחינו. היא נהייתה רזה יותר מאי פעם שראו אותה וחיוורת כאילו מעולם לא ראתה אור שמש, וזה עוד לא היה הכי מוזר! הכי מוזר היה שהיא לבשה שחור – רק שחור. דרור ואיתי לא זכרו אפילו פעם אחת שהיא לבשה שחור בתיכון היא פשוט לא סבלה את הצבע הזה, עד היום כנראה. " הכל טוב?" שאל איתי והיא הנהנה " מה איתך?" שאל דרור, היא לא ענתה ורק הזמינה קפה. איתי ודרור החליפו מבטי הפתעה, פעם בתיכון יעל הייתה ילדה שמחה וחייכנית בקיצור מסוג הבנות שלא סותמות את הפה לדקה. כנראה שגם היא השתנתה מאז התאונה. אחרי כמה דקות של שקט בין שלושתם פעמון הדלת צילצל שוב ולתוך בית הקפה יעקוב ניכנס. "גיימס!!" צעק דרור בהיתרגשות וקם ממקומו לחבק אותו, יעקוב חבק אותו בחזרה, " אז לא הגעתי אחרון" אמר יעקוב בפליאה " ואחי" הוא טפח לדרור על הכתף " קוראים לי יעקוב" דרור הביט בהלם ביעקוב והבין מיד, יעקוב לבש כיפה גדולה על חסידים וחולצה שחורה עם כתוביות ענקיות של " רבי נחמן", ממכנסי הטרנינג שלו צצו ציציות לבנות וארוכות, הכי מוזר שהוא לבש סנדלי שורש- איתי, דרור ויעל מעולם לא ראו אותו בלי נעלי ספורט.

"חזרת בתשובה אחי?" שאל דרור מופתע למרות שמראהו של יעקוב הבהיר לכולם שכן. יעקוב הינהן ובא לחבק את איתי. " סליחה חיים" יעקוב אמר בעליזות ליעל " אני שומר נגיעה", יעל הינהנה בהבנה והמשיכה לשתות מהקפה בעוד יעקוב ודרור חוזרים לשבת במקומם. " חשבתי שאני יהיה האחרון שיגיע" אמר יעקוב הסחת דעת, לאחר שהזמין גם הוא קפה. " כיוון אני גר הכי רחוק כאן, בעלי יישוב מקסים!" הוא המשיך לדבר בלבביות, חבריו לא האמינו למראה עינהם, גיימס-יעקוב היה האחרון מבין כולם, שהיו מדמיינים שיחזור בתשובה.

אחרי כמה דקות שבהם יעקוב לא הפסיק לפטפט ולדבר על אישתו וילדיו. הפעמון נישמע שוב והדלת ניפתחה, לתוך בית הקפה ניכנסה שיר, היא הייתה יפיפה בבגדי העבודה שלה שאיתי הזכיר לעצמו לנשום. ברגע שמצאה אותם בעיניה היא התקדמה אליהם בחיוך. " יעל!!" היא קראה בהתלהבות ומחצה אותה בחיבוק חם. " תני לה לנשום שיר" אמר יעקוב בשיעשוע, " יעקוב!!" היא קראה בקול מודהם וקמה ליעקוב לחבק אותו גם כן. " אני שומר.." יעקוב התחיל לדבר אבל לא הספיק לסיים כיוון שמחצה אותו בחיבוק. " כמה טוב לראות אותכם!" היא אמרה בהתלהבות וחיבקה גם את דרור. " איתי?!" היא הסמיקה בתדהמה, אך היתאוששה מיד וחיבקה אותו גם כן, " טוב לראות אותך!" היא אמרה שהיתנתקה ממנו והלכה לשבת ליד יעל. איתי נראה בהלם מנסה למצוא מילים להגיד לה גם כן, אבל הוא לא מצא לכן שתק. " שיר חזרתי בתשובה, אני שומר נגיעה!" אמר יעקוב חצי משועשע חצי רציני. " אויי" שיר אמרה " אני כל כך מצטערת שכחתי!" היא הרימה את ידה בדרמטיות על ליבה, ודרור התפקעה מצחוק.  "את יודעת שאת ממש גרועה במשחק, נכון?" אמר לה עוד צוחק " זוכרת שחלמת להיות שחקנית?" הוא המשיך לצחוק ולנענע את ראשו בטיפשות, יעקוב ואיתי הצטרפו לצחוקו המדבק ושיר רק גילגלה עיניים בחיוך. " מה איתכם? הכל טוב?" שאלה שיר לאחר שנרגעו, " בסדר מה איתך?" ענה ושאל יעקוב בשמחה. שיר הנהנה ועיניה ברקו. " אני כל כך שמחה לראות אותכם!" אמרה בהתלהבות ורוגע " ניסיתי לשמור על קשר איתכם, אבל אף אחד לא רוצה מאז התאונה.." עיני  הפסיקו לברוק והיא נראתה עצובה כל כך באותו הרגע.

" שלום חברה!!!!" צעק קול מוכר מהדלת שניפתחה שוב וקול הפעמון המוכר.  " עומר!!" קראו שיר, יעקוב ודרור בהתרגשות וקמו לחבק אותו לאחר שקטע את השקט הפתאומי ששרר בינהם. " איתי אחי!" צעק עומר כמו משוגע ואיתי חיך וגלגל עיניים בשעשוע, עומר מחץ אותו בחיבוק, " כמה שהתגעגעתי אליך אחי!" אמר עומר מנסה להוציא דמעה רגשנית, איתי צחק לאחר שראה אותו מנסה לבכות מהתרגשות. " יעל אחותי!" קרא עומר " בואנה נהיית יפיופה כמו הערפדית מהסרט.." שיר דרכה על רגלו ברמיזה לשתוק אך הוא לא הבין, " אאוץ…שיר…רק הגעתי ואת כבר מתחילה אלימות!!" שיר גלגלה עיניים וחזרה לשבת ליד יעל, שלא הנידה עפעפף מאז שעומר התפרץ עליה.

עומר לא הפסיק לדבר מאז שהתיישב ליד איתי ודרור. הוא הזמין קפה ולא סתם לרגע על חברה שלו והעסק שהוא מנהל.

פעמון הדלת נשמע שוב, והדלת ניפתחה לרווחה.

" אליאנה!!" צווחה שיר בקול וכולם הסתובבו לראות מי הגיעה. שיר קמה במהירות וחיבקה אותה חזק, אליאנה נראתה מוזר – כאילו התעוררה רק הרגע, היא לבשה חלוק מעבדה ומשקפים מרובעות – לבנות, שערה היה אסוף בקוקס מרושל. היא לא נראתה כלל כמו אליאנה שהכירו בתיכון- שלבשה כל הזמן בגדים עם מותגים ולא הייתה יוצאת החוצה ללא תיק הגוצי שלה.

 

אליאנה הביטה סביבה מודהמת מכמה שחבריה הישתנו. איתי שישב בנוחות על הספא לבש חולצה ירוקה של יחידה אגוז – לבוש כמו בתיכון, כנראה שהוא היחיד מבין כולם שלא השתנה. עומר לעומתו לבש בגדים יוקרתים מחברות יוקרה ויעקוב נראה מתנחל ציוני נלהב עם הכיפה הגדולה שלו. דרור נראה כמו מאפיונר – כולו שחור חוץ מצבע עורו הלבן, הם תמיד צחקו עליו כיוון שהיה לבן מדי. יעל לבשה שחור כמו דרור. שמלתה נראתה יפיפיה עליה אך יעל עצמה נראתה רזה מדי וחיוורת. ולבסוף נפלו עיניה על שיר, שבגרה ונהייתה יפה יותר מהפעם האחרונה שניפגשו, שיר לבשה חצאית שחורה  וחליפת עסקים תואמת.

אליאנה התחילה לבכות, לראות את כולם שוב ביחד אחרי 10 שנים!! היה יותר מדי בשבילה.

" אליאנה מה קרה חיים?" שאלה מהר שיר, ותמכה בה כדי שלא תיפול.

" התגעגעתי אליכם!" אמרה אליאנה בבכי והתרגשות, כולם צחקו צחוק מאולץ ואחרי כוס קפה והרבה טישו, אליאנה נירגעה. " תמיד היית כל כך דרמטית" הקטין אותה יעקוב, וכולם גיחכו, שני אלה גם אחרי שנים שלא דיברו תמיד הימצאו דרך להקטין אחד את השני.

" מה שלומכם?" שאלה אליאנה והביטה בהם בחדות, לאחר שהצחוק פסק. " מה אתם עושים בחיים? אתם יודעים כמה ניסיתי להשיג אותכם?!"

ואז, במשך כמה שעות, בלי לשים לב איך הזמן עובר השלימה החבורה פערים של שנים, של של רגשות, של חילוקי דעות, של כעסים ישנים ובעיקר החזירו את הלבבות של כולם לפעום יחד. כמו שהיו בעבר.

המסקנה היחידה שעלתה בראשם, בעודם מביטים אחד בשני בבישנות ואי נעימות, הייתה שהחיים כל כך לא צפויים! ושחבל כל כך שהם לא שמרו על קשר אחד עם השני במשך הזמן הארוך הזה.

"סליחה?" נישמע קול נשי ודואג, ה"חבורה" הסתובבה למשמע הקול ששבר את הדממה, מופתעים לראות את המלצרית שהביאה להם את הקפה לפני זה. " אני ממש מצטערת להפריע, אבל אנחנו סוגרים עוד מעט, אז תתארגנו." אמרה להם המלצרית בבישנות, ה"חבורה" הינהנו מופתעים והמלצרית הלכה.  "הם סוגרים כל כך מוקדם?" התפלא יעקוב, " אוי השעה אחד בלילה" אמרה אליאנה בצער. כולם הביטו אחד בשני מתלבטים מה לומר ובסופו של דבר, נקרעים מצחוק, כולל יעל ודרור שכעסו לפני כמה דקות.  "אתם זוכרים שנישארנו ערים עד 5 בבוקר, בטיול שנתי בכינרת?" שאל איתי בחיוך. " איך אפשר לשכוח!" הקטין אותו עומר "למחרת נרדמנו במשך כל הנסיעה והשאירו אותנו באוטובוס במקום לצאת למסלול" העלתה אליאנה בחיוך את הזיכרון המשמח. כולם חייכו אחד לשני, מופתעים ומרוצים מהזכרון המתוק.

" חברה תודה רבה!" אמרה שיר וקמה ממקומה, " היה לי ממש כיף! מקווה שנמשיך לדבר ולהיפגש!" אמרה ולקחה את מעילה, " לאן?" שאלה אותה אליאנה בבילבול. " הביתה" אמרה שיר " יש לי ביביסיטר ששומר על הבת שלי, ואני מאחרת לו.." הסבירה שראתה אותם מבולבלים. היא ניפרדה מכל אחד בחיבוק קטן חוץ מיעקוב ואיתי, ואמרה לכולם שגם פעם הבאה הם מגיעים. " לך" אמרה אליאנה ברגע ששיר יצאה מהדלת והפעמון צילצל את יציאתה. " מה?" אמר איתי בבילבול לאחר שאליאנה הביטה בו בחדות, " לך עכשיו ותדבר איתה!" הוא הביט בה במשך כמה שניות בחשש אך לאחר מכן קם מיד, מסמיק מאט ולוקח את מעילו מהר, רגע לפני שיצא מהדלת הביט בכיוון חבריו, שהביטו בו משועשעים. " תודה" הוא אמר וחייך את החיוך הנדיר שלו.

אט אט כולם יצאו מבית הקפה – משאירים את אליאנה לבדה. ברגע שצילצל הפעמון, מבשר על סגירת הדלת. הסיתה אליאנה את מבטה שהיה תקוע על נקודה כל שהיא בקיר. " כל פעם שאני מאחרת אני נשארת אחרונה!" היא אמרה זועפת פנים וקצת משועשת. היא קמה לכיוון היציאה אך רגע לפני שיצאה עצרה אותה המלצרית. " סליחה גברתי" אמרה אותה המלצרית שאמרה שנישאר קצת זמן עד שהם סוגרים. " התשלום יוצא 165 תירצי לשלם באשראי או מזומן?" אליאנה הביטה בתדהמה במלצרית, וחייכה וציחקקה ללא הפסק. " אשראי" אמרה עדין צוחקת. המלצרית הינהנה ומהר לקחה את הכרטיס שלה לכיוון הקופה, בעודה מפוחדת על שמצאה את עצמה במשמרת עם גברת מוזרה.

אך אליאנה הייתה שקועה בזכרונות שלה מהתיכון. תמיד היא הייתה נשארת אחרונה ומשלמת על כולם, הרבה פעמים הם עשו זאת בכוונה וצחקו עליה שהיא פראירית, היא הייתה צוחקת איתם ולוקחת להם כסף כדי לא לשלם משלה. היא ניזכרה בזאת ולא הצליחה להפסיק לצחוק וחייך, אין ספק שהתקופה בתיכון הייתה התקופה היפה ביותר בחייה!

עד כמה אהבת את היצירה?