בית החולים הוא מקום מעיק. מבנה בטון גדול וצבוע בגוונים עגמומיים, מלא בריח מחניק של חומרי ניקיון ושל קרואסון חמאה. האנשים רק עושים את זה גרוע יותר. מכל כיוון, אין מטר רבוע אחד ריק מאנשים שצועקים זה לזה בקולות רועמים להפליא.
וזה המקום בו בחרתי לעבוד.
אני מביט על שולחן העבודה שלי, עליו מפוזרים מסמכים בלי סדר ברור. אני מביט על הכיסא הריק שמולי, ועל מסר המוטיבציה הנדוש התלוי על הקיר מאחוריו. אני מביט על הדלת, ולבסוף, על התור הארוך שמאחוריה.
אני נאנח. "הבא."
ילד כבן אחת עשרה עבר בדלת בצעד חושש, פותח אותה מעט כך שניתן היה לראות את השלט התלוי עליה מבחוץ, המכריז באותיות גדולות: פסיכיאטר.
"איך קוראים לך?" אני שואל את הילד בקול רך.
"דוד שאצקי."
אני מחפש את השם שלו בין המסמכים הפזורים על שולחני. הנה זה. דוד שאצלי, בן עשר מנהריה. ההורים שלו חוזרים בתשובה, ואבא שלו משרת עכשיו בעזה. הוא אחד מהחדשים.
מאז השבעה באוקטובר, מספר המטופלים שלי גדל כמעט פי שלושה. יותר ויותר אנשים זקוקים לעזרה – זו מנסה להתגבר על המוות של בעלה, לזה אין מוטיבציה בכלל מאז תחילת המלחמה, לזה יש התקף חרדה כל פעם שהוא שומע צליל שטיפה מזכיר אזעקה.
אני מנער את ראשי ופונה אל הילד. "ברוך הבא, דוד. איך אתה מרגיש לאחרונה?"
הוא מתחיל לשפוך לעברי את הרגשות שהיו כלואים בתוכו כבר מתחילת המלחמה. אני מקשיב רק באוזן אחת, מחשבותיי נודדות לתור הארוך שמאחורי הדלת. התור הזה נראה כאילו הוא מתמשך עד אינסוף. איך אני יכול בכלל לפגוש על כך הרבה אנשים ביום אחד?…
הילד אומר משהו שמחזיר אותי מיד למציאות. "דוקטור, איך אני אמור להרגיש?"
מאז תחילת המלחמה, נשאלתי את השאלה הזאת אינספור פעמים, ובכל פעם מחדש היא מרגיזה אותי. "דוד, לרגשות אין קוד. קבוצה גדולה של אנשים יכולה להתמודד עם אותו המצב, וכל אחד מהם יגיב לו אחרת. מה שאתה מרגיש זה מה שנכון שתרגיש."
הילד מהנהן, ואחרי עוד כמה דקות של שיחה, יוצא מהחדר. אני לא ממהר להכניס את המטופל הבא. אני מהרהר במצב בו הייתי שרוי בזמן האחרון.
בתור בן אדם, כל התקופה הזאת מזעזעת. כל יום חיילים מתים בעזה, ומספר האנשים שנפשם דורשת תמיכה מכפיל את עצמו בקצב לא סביר. אבל בתור רופא, אני לא יכול שלא להתעניין בתקופה הזאת. מאות אנשים פוגשים בסיטואציה ששונה כל כך ממה שהם רגילים לו, וכל אחד מתמודד איתן אחרת. אחד יבכה כל היום, אחד יכנס לדיכאון ואחד בכלל יכחיש. ואני זוכה לפגוש ולבחון את כולם.
אני יודע שאני לא אמור להרגיש ככה. אני לא אמור לחשוב שדבר מזעזע כזה הוא מעניין. אבל אני לא יכול להימנע מזה. אני לא יכול להכחיש שהמצב הזה יכול להביא לפריצת דרך בתחום הפסיכולוגיה.
והנה אני, מפר את העצה שאך הרגע יעצתי. אמרתי לדוד שאין קוד לרגשות, ושכל דבר שמרגישים הוא הדבר הנכון להרגיש. ועכשיו אני אומר לעצמי שמה שאני מרגיש הוא לא נכון. ואני יודע שהוא באמת לא נכון, ואני גם יודע שבאמת אין קוד לרגשות. וכל שניה בחיי היא סתירה פנימית, בור שאני רק נופל עמוק יותר לתוכו ככל שאני מנסה לצאת ממנו.
אני מכניס את המטופל הבא, אדם מבוגר שמפחד לשלוח את ילדיו לבית הספר. גם הוא אומר את אותו המשפט המרגיז: "אני יודע שמה שאני מרגיש לא נכון, אבל אני לא מצליח לעצור את זה."
והמטופל שאחריו, וזה שאחריו, ואחריו. כולם שואלים את אותה השאלה, בניסוחים קצת שונים.
"אני מרגיש אשמה כשאני שמח."
"למה אני לא מצליחה להרגיש שום דבר?"
"למה אני מפחד מתרחישים בלתי אפשריים?"
"איך אני אמור להרגיש?"
"איך אני אמור להרגיש?"
איך אני אמור להרגיש?
אני יושב על כיסאי ורועד בדממה. כל המטופלים שלי כבר הלכו, מרגישים בוודאי קצת יותר טוב מאיך כשהגיעו. אבל אני ממשיך לרעוד, ממלמל בדממה. אני אפילו לא יודע מה המילים שיוצאות מפי. אני לא בוכה. אני פשוט… קפוא.
אני מתנדנד קדימה ואחורה על כיסאי. לוקחות כמה דקות עד שאני מצליח להירגע מספיק בשביל לקום ולצאת מהחדר. השאלות האלה לא מפסיקות לרדוף אותי בכל הדרך לביתי.
למה אני מרגיש ככה?
אני לא מפסיק לחלוטין לרעוד עד שאני נשכב במיטתי ועוצם את עיני. אני עדיין שומע את הקולות שלהם בראשי, זועקים שאתקן אותם.
הם לא מבינים, שאני, הפסיכיאטר, שבור בדיוק כמוהם.
