ישבתי . אני בת 40, בביתי חשבתי על העבר ,על החברות שתמיד לידן הרגשתי בצד.
על איך שנפלו פני בכל שבוע מחוסר יכול למצוא מי אני ומה המטרות שלי בחיים.
היום אני יכולה להגיד שאני שלמה עם עצמי. שזכיתי להכיר את החברה הכי טובה שלי דווקא ברגע שהייתי הכי בתחתית, ברגע שנפלתי לבור האינסופי של העצב והפחד וההרגשה שאני לא מספיק טובה.
היא באה ,הילדה החדשה. קראו לה שיראל, היא הייתה ילדה כל כך מיוחדת אך אנשים לא שמו לב לכך.
היה לה פרצוף שונה משאר הבנות, היא הייתה מדברת בצורה קצת אחרת וזה הרתיע כאילו היא נושאת מחלה. אנשים לא ידעו מול מי הם עומדים הם לא ידעו מה היא עברה בחיים,
הם ראו אותה וישר תייגו אותה בתור אחת שצריך להתרחק ממנה.
נזכרתי ביום בו פגשתי אותה לראשונה, הייתי אז בת 17 וחצי באמצע כיתה י"ב כשהיא נכנסה לכיתה.
היה לה חיוך של אושר ושמחה על כך שאולי הגיעה לכיתה שבה לא יציקו לה או יצחקו עליה,
אלא שהגיעה לכיתה שבה יחבקו אותה אחרי שידעו עליה הכול.
באותו הרגע שראיתי אותה גם אני קצת נלחצתי מהצורה שבה היא נראתה.
היא לבשה חולצה בצבע כתום עם ציור של שמש שהייתה קצת מרופטת, וחצאית בצבע ירוק שבוודאי ראתה שנים טובות יותר, אבל מה שהכי בלט היו הנעליים שהיו קרועות בצדדים.
המורה הכירה לנו את שיראל בלי להזכיר מילה על העבר שלה ועל חייה.
בהפסקה היא ישבה לבדה וסרגה פרח יפהפה, נראה שהתרגלה לכך מכיוון שהפרח היה כמעט גמור. בהחלטה של רגע התיישבתי ליד, היא הסתכלה עלי וחייכה, התחלתי לדבר איתה ולנסות להכיר אותה יותר.
אך היא שתקה והמשיכה לסרוג, שתקתי גם אני עד ששמעתי מילה אחת מפיה "תודה" .
לא עניתי.
זו הייתה השיחה הראשונה שלנו, לאט לאט יום יום שבוע אחר שבוע היא נפתחה אלי וסיפרה על עצמה ועל החיים שלה. לאחר כחודש קרה דבר מה עצוב ביותר.
היה זה יום רגיל לחלוטין כמו כל יום, הלכתי לשירותים לכמה דקות וכבר שיצאתי מהשירותים הייתה לי הרגשה לא כל כך טובה… כאשר הייתי ליד הדלת שמעתי בכי שקט ורוטט וצחוק מזלזל.
נכנסתי לכיתה ומיד הבנתי שההרגשה הרעה הייתה נכונה, ראיתי את שיראל סחוטת מים ובוכה בשקט מחזיקה עוד בידיה את הפרח היפיפה שכבר לא היה כל כך יפהפה ואת מקלות הסריגה.
הפרח היה נראה כמו סחבה בגלל המים שהרסו אותו.
לידה היו כמה בנות שצחקו עליה בזמן שהיא בכתה.
מהר עזרתי לשיראל לקום והלכתי איתה לשירותים שם ניסיתי לייבש את בגדיה ולהרגיע את בכייה שנשמע חנוק. תוך כדי שבכתה היא לחשה מילים מבולבלות.
התקשרנו להוריה והם באו לקחת אותה בזמן שהמשיכה לבכות וללחוש מילים לא מובנות גם לאחר שהגיעו הוריה.
כאשר שיראל הלכה חזרתי אני לכיתה וסיפרתי למורה את המעשה שעשו כמה מבנות הכיתה והיא נזפה בהן . ביום למחרת שיראל לא הגיעה ואני ישבתי לבדי בהפסקות.
למחרת שיראל הגיעה ושאלתי אותה לפשר המילים המבולבלות שאמרה בעת שבכתה, היא אמרה שזה סוד שלה ושלא אגלה לאף אחד. כמובן שהבטחתי ולכן היא סיפרה לי שבבית הספר הקודם שלה קרה לה אותו הדבר רק שבעבר אף אחד לא עזר לה והיא הייתה לבדה. היא המשיכה ואמרה שבזמן שהיא בכתה לפני כמה ימים, היא אמרה בלחש "יש לי מישהי שעוזרת לי יש לי חברה!"
הבנתי שכעת אנו בנות סוד.
לכן סיפרתי לה כמה מהסודות האישיים ביותר שלי שלא סיפרתי לאף אחת אחרת.
כעבור שנה קרה דבר נורא שלא אשכח לעולם…
גילו לשיראל את המחלה הנוראית היא הייתה רוב הזמן בבית החולים ואני הגעתי מדי פעם כדי להנעים את זמנה. כעבור חצי שנה מצבה הלך והדרדר עד שהעבירו אותה לטיפול נמרץ ושם היא חגגה את יום הולדתה ה-19 כעבור יומיים בלבד היא נפטרה.
מעולם לא בכיתי כמו שבכיתי בהלוויה שלה , בהלוויה של ילדה דואגת ואוהבת כל אדם , ילדה שלא תשוב עוד לעולם.
התנערתי ממחשבותיי והסתכלתי בשעון וראיתי שהגיע הזמן לקחת את בני מהגן.
4 Responses
יפה!
זהו סיפור עמוק ומעורר מחשבה. נהניתי מאוד!
ממש אהבתי 😍
וואו סיפור עצוב ומרגש 😪